1.
איזה מדהים זה יכול היה להיות לו היו מקיימים, לשבוע אחד, אפילו רק ליום אחד, את צוואת הרב שטיינמן כפשוטה.
אני לא נכנס בכלל לדיון ההלכתי, בשביל זה יש פוסקי הלכה, אבל תארו לעצמכם שלמחרת פטירת “גדול הדור” היו מפרסמים בכל העיתונים רק תמונה גדולה של הצוואה בכתב יד. זהו. המודעות הגדולות מהישיבות, מהכוללים, מהרשויות המקומיות, מקוקה קולה וממטרנה היו מודפסות בכל העיתונים רק בתום השבעה. וכך גם ברחובות בני ברק וירושלים – אין מודעות אבל, יש רק אבל.
וואו. זה יכול היה להיות כל כך עוצמתי, עמוק ושקט. חזק יותר מכל מאמר שהתפרסם השבוע עליו.
2.
לא יודע אם מה שאכתוב עכשיו עולה בקנה אחד עם הסעיף הראשון, אבל גם זאת מחשבה שעברה לי השבוע בראש: כמה טוב עשו אלה שהוציאו את הספרים על הרב שטיינמן כבר בחייו. באופן אישי אני ממש חב להם הכרת הטוב.
לא הכרתי את הרב שטיינמן מקרוב, אבל בזכות כמה ספרים שיצאו עליו בשנים האחרונות נחשפתי לגודל אישיותו. נכון, זה קצת מוזר הטרנד החדש הזה, שמוציאים ספרי סיפורי צדיקים על גדולי ישראל בחיי חיותם, אבל מצד שני זה נותן לנו הזדמנות לקבל השראה והשפעה, ובעיקר חמימות, מדמויות מופת בשר ודם. ולו מעצם הידיעה שהם חיים בתוכנו.
ברור שלקרוא סיפורים על רבי טרפון ואמא שלו ב’כה עשו חכמינו’ זה מחזק, ובטח שלקרוא על צדיקים מהדורות האחרונים כמו למשל ר’ אריה לוין, אבל תמיד אתה אומר לעצמך: “טוב, זה היה פעם, בעידן אחר, לא ממש רלוונטי לחיים שלי. היום כבר אין בית חולים למצורעים”.
לעומת זאת, כשאתה קורא על מישהו שחי עכשיו – זה סיפור אחר. אני זוכר איך התרגשתי לראות את הרב שטיינמן בכינוס של ארגון ‘לב לאחים’ לפני כשנה, כמה ימים אחרי שסיימתי לקרוא את הספר שנכתב עליו, ‘בצִלו חִמדתי’ (בהשראת הפסוק בשיר השירים “בצלו חמדתי וישבתי, ופריו מתוק לחכי”).
במהלך השנים ראיתי אותו קודם בשלל אירועים ציבוריים, אבל הפעם זה היה אחרת לגמרי. ידעתי לפני מי אני עומד. זה היה אומנם בשלב של חייו שבו הוא כבר לא היה נגיש לשאלות ושיחות אישיות, לצערי, אבל אפילו רק לראות אותו נתן לי המון. וגם עכשיו, אני מרגיש קצת פחות החמצה ממי שגילה את הרב שטיינמן רק השבוע.
איך אמר לי מישהו כזה? “היו לי מאה וארבע שנים להכיר אותו, אבל זה קרה יום אחרי פטירתו, לא חבל?”
3.
והנה סיפור-צדיקים קטן כזה שעדיין לא נכנס לשום ספר. חוויתי אותו על בשרי. לפני כמה שנים זכיתי להנחות ערב הצדעה לארגון ‘עזר מציון’, במלון הילטון בתל אביב. קהל היעד היה בעיקר אנשי עסקים דתיים וחרדים שהתבקשו לתרום למען הפעילות החשובה, ואורח הכבוד של הערב היה הרב שטיינמן. אני יודע שצירוף המילים “הרב שטיינמן” ו”הילטון תל אביב” נשמע מוזר, אבל כך היה.
ישבתי בבית לכתוב תסריט מסודר של ההנחיה, עם הפניה מכובדת לכל דובר ואורח, ועם מילים טובות על פעילותו של הארגון הנפלא הזה וראשיו. ואז, כמה ימים לפני האירוע, התקיימה ישיבת הכנה עם חברת ההפקה המכובדת. המפיק עבר על כל פרטי האירוע, מתי נכנס הסרטון הזה ומתי הזמר ההוא, ואז הוא אמר לי: “תקריא עכשיו את ההנחיה. אני רוצה לקחת זמנים כדי לדעת בדיוק את האורך של המצגת על מסך הלד שמאחוריך”.
התחלתי להקריא את הטקסטים, ופתאום שמתי לב שחיים פרוינד, מנכ”ל ‘עזר מציון’, לא מרוצה. הוא התחיל למחוק לי מילים. בהתחלה מילה פה ומילה שם, ואז משפטים שלמים. כמעט כל הסופרלטיבים ומילות השבח נמחקו. הוא אמר שזה מוגזם.
זה הפתיע אותי. אני ממש לא מפריז במחמאות ולא משתמש במילים מפוצצות. אם כבר אז ההיפך, בהרבה אירועים אני זה שצריך למתן את אנשי הגוף שמארגן את הערב, ולומר להם שבעיניי התיאורים שהם רוצים שאומר יוצאים מפרופורציה.
“אני רוצה שתבין”, הסביר לי פרוינד בחיוך מתנצל, “הרב שטיינמן יהיה נוכח בחלק מהערב. נכון, יהיו שם גם תורמים שאנחנו רוצים להרשים אותם, אבל כל מילה צריכה להיות מאה אחוז מדויקת, בלי שום חשש הגזמה. אי אפשר להגיד על הארגון שלנו ‘חד פעמי’, ‘יוצא דופן’, ‘אין כמוהו’. זה פשוט לא מתאים לדבר ככה כשאיש האמת נמצא שם”.
באופן אישי אני חושב שקשה להגזים בסופרלטיבים על הפעילות של ‘עזר מציון’, אבל מול הפשטות שבה פרוינד אמר את הדברים היה לי קשה להתווכח. עד היום שמור אצלי למזכרת הדף הזה, עם המילים הטובות שמחוקות בעט, כי יש דרך שבה מדברים באירוע שבו נוכח איש האמת.
4.
בכל מקום התפרסמו בימים האחרונים תמונות של הדירה הדלה של הרב שטיינמן. המיטה שלו, המטבח שלו, השולחן שלו, השרפרף שלו. אנשים הניחו את הספר שמאחד ביום-יום את כל עם ישראל, דתיים, חילוניים, שמאלנים, ימניים – קטלוג איקאה 2017 – ועברו לכמה רגעים להום סטיילינג אחר לגמרי.
גם בתקשורת החילונית אפשר היה לשמוע התפעלות מהעובדה שבה בתקופה של נהנתנות ואפילו שחיתות, יש מנהיגים שחיים כך.
אבל בינינו, הכי קל לדבר על הסגפנות. אנחנו הרי לא נקבל על עצמנו לישון על מיטת סוכנות, או ללמוד כל היום על כיסא בלי משענת. הרב שטיינמן גם לא תבע זאת מאף אחד. הוא לא דרש מבני דורו לאמץ את דרגות הפרישות שלו. לדעתי הדבר הכי מאתגר במורשתו – ואת זה הוא תבע מאיתנו ובגדול – הוא המלחמה בכבוד.
המאבק של הרב בכבוד היה חסר פשרות. הוא לא החמיץ אף הזדמנות לתקוף את האגו באשר הוא. הסרטון המפורסם “גאווה, גאווה, גאווה” הוא רק רגע מצולם אחד, מתוך אינספור דיבורים ונזיפות ועקיצות ובדיחות (ואיזה חוש הומור היה לו! חבל על דאבדין) סביב הנושא הזה.
וכאן, אני מודה, היה לי קצת קשה השבוע, כי נדמה לי שבדור שלנו כולנו צריכים כבוד והערכה בשביל המוטיבציה לעשות משהו. בעצם, מה אני מדבר על הדור? אדבר על עצמי: בלי הרצון בכבוד ובמעמד, הייתי טורח לכתוב כאן טור כל שבוע? אלא מה תגידו? פרנסה? נכון, גם, אבל פרנסה היא לא סיבה מספקת למאמץ למלא עמוד שלם בתוכן בכל שבוע מחדש, ובטח שלא לקום בחמש בבוקר ולהכין תוכנית רדיו. יש עבודות קלות יותר, וגם מכניסות יותר.
אז מה, מבחינת הרב שטיינמן זה לא בסדר? זה גאווה-גאווה-גאווה? ובכלל, מה עם “גדלות האדם”, התפיסה הרווחות בעולם הישיבות מאז ימי הסבא מסלבודקא, שחינך את תלמידיו להכרת גדלותם ככלי לעלייה רוחנית? האם הרב שטיינמן דרש מכולנו להיות תולעת ולא איש, בזויים ושפלים?
5.
זה הטריד אותי כמה ימים, עד שפניתי לידידי חיים ולדר. הסופר והמחנך המפורסם גם זכה להיות קרוב לרב שטיינמן באופן אישי, וגם נראה לי שהוא יודע דבר או שניים על נפש האדם.
תסביר לי, ביקשתי ממנו, מה אנחנו צריכים לקחת מהרב לחיים שלנו, ולחיים של הילדים שלנו? הרי אין דבר שאנחנו רוצים שיהיה לילדים שלנו יותר מביטחון עצמי.
“בוודאי שביטחון עצמי הוא דבר חשוב בחיים”, ענה לי ולדר, “אבל ביטחון עצמי זה קודם כול לדעת את מקומך האמיתי. אם יש משהו שמייחד את הרב שטיינמן, ושאם כל אחד מאיתנו יאמץ אותו על פי דרגתו זה יהפוך את חייו למאושרים – זוהי מידת הענווה. אתן לך דוגמה נפלאה ששמעתי ממנו: יום אחד סיפר לי שהגיע אליו אדם, כולו מלא תלונות כרימון על מקום עבודתו, על התנאים, על המנהלים ועוד טענות מטענות שונות. אותו אדם אינו מעלה על דעתו, אמר לי הרב, שכבר שנתיים שלמות ההנהלה באה אליי להתייעץ אם לפטרו, ואני מתאמץ ומוצא בו את נקודות הזכות ומונע מהם לעשות זאת. הנה לך אדם שאינו יודע את מקומו”.
ולדר המשיך: “אנשים מחפשים עצות איך להיות מאושרים. אם יש עצה טובה אחת לכל דבר ולכל עניין – לשמחת חיים, לשלום בית, להצלחה בפרנסה, לעסקים וגם לחינוך הילדים – זה לאמץ את הנהגתו האישית של הרב כפי שבאה לידי ביטוי בצוואתו.
“לדעת את מקומנו ואף להמעיט קצת מערך עצמנו, לא כדי לחוש חוסר ביטחון עצמי, אלא כדי שלא לאמץ עודף ביטחון, שיכשיל אותנו מול הקרובים לנו וגם מול הרחוקים. מה שמכשיל בני אדם יותר מכול הוא ראייה לא נכונה של מקומם. זו הסיבה שבני אדם מתקוטטים עם שכנים (ומפסידים את היכולת לבנות ולהעלות את ערך דירתם), מאיימים בהתפטרות (ואז האיום מתקבל) או אפילו נותרים על מקומם אבל מלאים במרמור ובתחושת קיפוח, שהורסים את איכות חייהם. גם בשלום בית, אם בני אדם היו אומרים לעצמם ‘איך זכיתי באישה כל כך טובה ונפלאה, הרבה יותר ממני’ – הם באמת היו ותרנים יותר והולכים לקראת השני. ואם גם בת הזוג תתנהג כך, אז בכלל, יש לך מתכון מושלם לחיים של אהבה ואחווה ושלום ורעות?…
“זה מה שבעצם אומר לנו הרב שטיינמן בצוואה: אתם רוצים להיות מאושרים כפי שאני הייתי? אתם רוצים לשמוח בחלקכם? אתם רוצים להימנע מכל ריב ומדון? תמעיטו קצת בערך עצמכם. אבל באמת. גם אם כולם משבחים ומקלסים אתכם, תאמרו לעצמכם בשקט ‘אנשים טועים בי, הרי אני לא באמת כזה מושלם כפי שאנשים חושבים’.
“אין בכל זה סתירה לביטחון עצמי ולדימוי אישי חיובי. להפך. רק מי שבטוח בעצמו, יכול להרשות לעצמו להכיר את מקומו ולראות באחרים דברים יותר טובים, מבלי שזה יפגע בדימוי העצמי שלו”.
6.
נראה לי שהבנתי. אם לסכם את כל הדברים שאמר ולדר, הייתי אומר כך: לא להוריד את הראש. להפך, לדעת את ערך עצמך. אבל כן, בהחלט להוריד את האף.
וזה לפעמים קשה יותר מלישון על מיטת סוכנות.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’