1.
האם הדרת נשים במפלגות החרדיות יהיה הטריגר החדש למלחמת דת במדינת ישראל?
לכאורה, תופס כרגע את המקום חוק הגיוס, עליו יש לחרדים עימות חזיתי מול בג”ץ. במשך עשרות בשנים נמנעו שופטי בית משפט העליון מלכפות את דעת הרוב במדינה על המיעוט החרדי, והתפתלו בפסקי דין, כולל בנושא הגיוס.
רק בשנת 2012 שברה השופטת דאז דורית בייניש את המסורת והחליטה לבטל את חוק טל.
האם זה מה שיקרה בקרוב גם בעתירות נגד המפלגות החרדיות? האם יכפה עליהן בית המשפט תקנון שאינו מקובל על גדולי ישראל? והאם ‘הפגנת המיליון’ חדשה עומדת לפתחנו?
2.
נתחיל מבראשית.
כבר לפני ארבע שנים הגיעה עתירה אל שולחנו של בית המשפט העליון.
הסעיף המהווה עילה לעתירה הוא סעיף 6 בתקנון מפלגת ‘אגודת ישראל’, בו נכתב במפורש: “חבר מפלגה יכול שיהיה – כל איש יהודי מבן 18 שנה ומעלה, שומר תורה ומצוות הנמנה עם החרדים לדבר ה’ ומזדהה עם אגודת ישראל ומטרותיה”.
המדינה, בתשובתה, טענה כי לא ניתן חוקית לשלול מימון מפלגות מרשימות בשל “שיקולים שאינם מנויים בהוראות החוק גופא לרבות שיקולים הנוגעים להשקפותיה של סיעה או רשימה”, וכי “אין מקום כי החוק יתגמל רשימה מסוימת על השקפת עולם פלונית, ויקנוס אחרת על השקפת עולם אלמונית”.
במהלך השנים האחרונות צף הנושא מספר פעמים.
הנה צרור משפטים המעידים על התייחסות השופטים:
השופטת אסתר חיות: “הדרת נשים היא במהות של ערך השוויון בחברה”. אחרי שנענתה כי מאז הוקמה אגודת ישראל מספר הנשים שכיהנו בה הוא אפס, סיכמה כי מדובר בעתירה “מהותית וכבדת משקל”.
השופטת ענת ברון: “אגודת ישראל איננה מפלגה של חרדים אלא של חרדים וחרדיות”.
השופט עוזי פוגלמן התייחס לשאלה מדוע נשים חרדיות לא הגישו את העתירה, והסביר כי אך טבעי הוא שלאשה חרדית יהיה קשה לעמוד מול המפלגה ולהיחשף.
וכך הגיבה הפרקליטות בשם היועץ המשפטי לממשלה: מחד, “קשה לחלוק על כך שהוראת התקנון פוגעת בשוויון. כלל הפוסל אנשים באופן גורף בשל השתייכותם הקבוצתית מעורר קושי. חמור הדבר במיוחד כשהכלל מופנה לקבוצת מיעוט. נשים בחברה החרדית היא קבוצת מיעוט שבתוך מיעוט. לא הוצג כל טעם ענייני או שוני רלוונטי שיש בו להסביר את ההבחנה הטבועה במינו של אדם, ומסביר מדוע אשה מנועה כליל מלהיות חברה במפלגה”,
מאידך נטען, כי אל למדינה להתערב בנושא. “עמדה זו מתבססת בעיקר על התפיסה בדבר הריסון הראוי להתערבות שיפוטית במרחב הפעילות המפלגתית, בשל האופי המיוחד של המרחב המפלגתי המחייב גמישות מרבית בקבלה של רעיונות ותפישות עולם, גם כאלה שאינם הולמים את עקרונות היסוד של השיטה, ואשר מאתגרים את תפישותיו של הציבור הכללי.
“מנקודת מבטם של חברי הקהילה אשר מזדהים עם הבסיס הערכי של אגודת ישראל, הפרדה זו נתפסת, ככל הנראה, כעניין מקובל שביסודו נימוק הלכתי. הנימוק ההלכתי, גם אם אינו מקובל על הכלל, וגם אם יהיו מי שיחלקו עליו לגופו, הוא חלק ממערכת מוכרת וידועה של ערכים תרבותיים שלפיה נוהגת קבוצה מסוימת בחברה הישראלית. ומנהג זה נוהג עשרות בשנים”.
ביום רביעי האחרון נערך שוב דיון בבג”ץ.
מדובר בעתירה שהוגשה על ידי עו”ד תמר בן פורת ואשר אליה הצטרפו 10 ארגוני נשים. בג”ץ נמנע מלדון בנושא והחליט לדחות אותו לדיון בהרכב מורחב.
המשמעות: השופטים מתייחסים לעתירה ברצינות, רואים בה בשר פוטנציאלי לפסיקה תקדימית ומכוננת.
3.
בכל פעם בו עולה הנושא לדיון, אני מוזעקת לחוות עליו את דעתי. כאשה חרדית, מחד, וככתבת פוליטית, כזו המותחת לא פעם ביקורת על חברי הכנסת החרדיים, כמו גם על האחרים, מאידך.
לי הדברים מאוד ברורים, וזה גם מה שאמרתי בעימות בגל”צ, מול פרופ’ רות הלפרין-קידרי.
“הדבר נוגד את עקרון היסוד של השוויון המגדרי שחייב להיות ראשון במעלה בכל חברה דמוקרטית”, אמרה הפרופסור. “פחות ממאה שנים אחרי השגת זכות הבחירה לנשים בעולם המערבי, לא יתכן שנמשיך לתמוך ולאפשר למפלגות שבהגדרתן מונעות את הזכות הזו”.
המראיין, הראל סגל, שאל: שרי, הדברים ברורים, אנחנו בשנת 2017, נשים בוחרות ונשים גם צריכות להיבחר, אין להן מקום במפלגות החרדיות, הן דורשות מקום.
“אגיד לך דברים ברורים”, השבתי לו. “ב-2017, כמו ב-2000 כמו ב-1900, כמו ב-1000 כמו ב-500, כמו ב-400, כמו בכל השנים… מדינת ישראל דמוקרטית ולא פחות מזה יהודית, וכאשה חרדית שמבקרת חברי כנסת, גם חרדיים, יודעת לדחוף את היד לתוך הביצה הפוליטית ולהעלות משם נקודות שפחות מוצאות חן בעיני ולבקר אותן.
“אבל, כאשה חרדית, כשאני מעניקה את הקול שלי למפלגה חרדית, אתן אותו גם אם בראשה תעמוד חתולה…לא משנה אם בראשה יעמוד גפני או רביץ או דרעי או ליצמן או ישי, ולא משנה מה דעתי על מעשיו הפוליטיים של כל אחד מהם. בתחתית השורה, מה שאני רוצה מכל נבחר ציבור כזה הוא שיציית לרבנים ששלחו אותו לכנסת. נקודה.
“אם הם לא יצייתו לרבנים! ואם התקנון שלהם לא יציית לרבנים! אז אבקר אותם. ואז לא ארצה לתת להם את קולי. וכל עוד רבני יהדות התורה או ש”ס לא אמרו אנחנו רוצים/מרשים/מתירים שאשה תכהן במפלגה כחברת כנסת, ולא ידוע לי על כזו דרישה מאף רב חרדי או איזשהו היתר לשנות את התקנון – זה, מבחירה שלי, מה שאני רוצה שיהיה”.
הפרופ’ הלפרין קדרי בשאלה, שהיא הודתה בעצמה שהיא אולי “פרובוקטיבית”: “נניח שאגודת ישראל הייתה כותבת בתקנון שלה, כחלק מהציות למה שרבניה מורים, שבמפלגה יכולים להיות רק יהודים אשכנזים ויהודים יוצאי ספרד לא יכולים להיות במפלגה?”
השבתי: “כמי שלוחמת בנושא האפליה בבתי הספר, אם התקנון היה אומר את זה בהוראת גדולי ישראל, הייתי אומרת ‘אמן’! ‘קדוש’!”
הפרופ’: “אז אני מבינה אותך. ופה בדיוק המדינה צריכה להיכנס פנימה…”
אני: “אני מקווה שגם בג”ץ מבין את זה שבנושאי דת הוא לא יכול להתערב ולכפות את דעתו”.
הפרופ’: “אני מכבדת את דעתה של שרי, על אף שאני מצירה עליה. אבל הטענה שלי כעת לא מופנית כלפי שרי, שבאמת רואה בזה רעיון מקודש. אבל איך מדינה, איך רשם המפלגות, אישר תקנון של מפלגה כזו?”
אני: “איזה נס שבן גוריון חשב אחרת ממך כשהקים את המדינה…”
סגל: “אני מבין את המקום שממנו את מדברת. זה עקרון חשוב שנשים יוכלו להיבחר. מצד שני, את כופה פה את העולם התרבותי שלך עליהם. זה התרבות שלהם, זה העולם שלהם…”
אני: “עולם שגם בן גוריון כיבד אותו כשהקים מדינה…”
סגל: “בעצם למה לעצור כאן? מחר המדינה תתערב ותגיד שהרבה יותר חמור מנשים שלא נמצאות במפלגה פוליטית, נשים שמכריחים אותן ללכת בחיג’אב, או את הנשים הירושלמיות לגלח את הראש. איפה זה יגמר? הרי הנשים מסכימות לזה? הן יכולות להקים מפלגת נשים חרדיות”.
הפרופ’: “יש הבדלים ויש דרגות. כשמדובר בזכות יסוד של השתתפות במשחק הדמוקרטי באופן הבסיסי, הזכות לבחור ולהיבחר במפלגה שלך, ברשויות של המדינה באופן שווה”.
אני: “תכבדי את זכות היסוד של אשה חרדית להצביע למפלגה שמצייתת לרבנים, את בעצם חוסמת את את הרצון שלי! שחבר הכנסת שלי, יציית לרבנים שלי! שאמרו לי לבחור עבורו! את חוסמת את הזכות הזה, ואני מקווה שבג”צ יבין את זה. את מנסה לבקש ממני להצביע בניגוד לאמונתי. ועוד לא נולדה המדינה שתצליח לשנות את דתו של האדם. מפלגה אחת רוצה פריימריז, שאני חושבת שהוא הליך לא בסדר, מפלגה אחרת רוצה משהו אחר…”
איך אמרת? “אני מקווה שבג”צ יבין את זה”.
מקווה. אבל ממש לא בטוחה.