לאחר תחקיר הלכתי היסטורי ובלשי, חוצה יבשות ודורות, התיר בית הדין הרבני באשדוד לאדם ששמו כהן להינשא לגיורת.
המבקש, שהכיר גיורת וביקש להינשא לה, הופנה על ידי רושם הנישואין לבירור מעמדו בבית הדין הרבני באשדוד – שם הציג את שטר הכתובה של הוריו, בו נכתב כי שם משפחת אביו הוא פלוני בן פלוני “הכהן”. כך גם מצוין בתעודת הנישואין של האב בשם משפחתו.
כנגד המסמכים החד משמעיים, טען המבקש במפתיע כי הוא אינו כהן וגם אביו שנפטר לא היה כהן. לדבריו, אביו עלה ארצה עם סבתו שגידלה אותו כבנה, ורשמה את שם משפחתו כשם משפחתה – כהן, בעוד ששם משפחתו המקורי הוא אחר.
בדיון העידה אמו של המבקש בפני בית הדין, כי בעלה לא נהג במנהגי כהונה כלל.
אחיו של המבקש העיד על עצמו כי אמנם בתקופה מסוימת בעבר הוא נשא כפיים ועלה לתורה ככהן, כי חשב שהוא כהן כשם משפחתו, אבל לאחר שהתבררו לו העובדות – הוא הפסיק. כך אישר גם גבאי בית הכנסת בו מתפלל האח.
אחיו של המבקש פנה לפני שנים לבית הדין הרבני בתל אביב וביקש היתר לשאת גרושה על בסיס אותה טענה, אבל נדחה על ידי בית הדין.
חברי בית הדין הרבני באשדוד, בראשות אב בית הדין הרב משה אמסלם והדיינים הרב יצחק רבינוביץ והרב שמואל פריד, הוציאו צו להניח על שולחן בית הדין את כל תיקי המשפחה במשרד הפנים וברשויות הממלכתיות.
הממצאים שנתגלו סיבכו עוד יותר את התמונה: במסמכים השונים לאורך השנים הזדהו בני המשפחה בשם המשפחה – “כהן”. עוד עלה, כי בני המשפחה החליפו במהלך השנים שוב ושוב שמות שונים של שמותיהם הפרטיים ושל שמות המשפחה.
כך נהג האב וכך נהג אחיו, ולכן בתעודות הרשמיות הם מופיעים בשמות פרטיים ושמות משפחה שונים.
אף על פי כן ולנוכח עמדתם הנחרצת של בני המשפחה, החליט בית הדין לערוך בירור מקיף ומעמיק בניסיון להתחקות על יחוס המשפחה.
בית הדין הגיע באמצעות קשרים חוצי יבשות וסיוע רבנים שונים ברחבי העולם למסמכי רישום עדכניים ממשרד הפנים בטוניס. בית הדין הצליח להשיג את תעודת הלידה המקורית בצרפתית ובערבית של אבי המבקש, ולפיה נמצא כי אביו האמיתי (“סב” המבקש) אינו אותו האיש הכהן המופיע בכתובה כאביו, וכי שם משפחתו המקורי איננו כהן.
יחד עם זאת נשארה התעלומה מיהו אותו מר כהן המופיע בכתובה כאבי-אביו של המבקש.
בדרך לא דרך הצליחו הדיינים לאתר פנקס העתק שטרי הכתובות בכתב עברי עתיק המקובל בקהילות צפון אפריקה – המכונה “חצי קולמוס”, מרישומי הקהילה היהודית מטוניס משנות העשרים של המאה הקודמת, ובו מתועדים רישומי הנישואין. שם נמצא העתק הכתובה של אימו של אבי המבקש מלפני 79 שנים. כמו כן השיג בית הדין מהשלטונות בטוניס את תעודת הלידה של ילדיהם.
עיון במסמכים אלו והצלבת הנתונים עם המידע בתיק משרד הפנים הישראלי העלה כי הסבתא, אם אימו של אבי המבקש, נישאה בראשונה לאיש אשר איננו כהן, ממנו נולדה לה בת, היא אם אבי המבקש. לאחר שאותה סבתא ככל הנראה התאלמנה, נישאה בשנית למר כהן.
התברר כי בזמן עליית אביו של המבקש לארץ, עלה הוא ללא הוריו אלא עם סבתו שרשמה אותו כבנה וכבנו של בעלה הנוכחי שהינו כהן, תוך שהוא מזדהה כאביו. אותו סב חורג “הכהן”, נכתב גם כאביו של אותו נכד – הוא אבי המבקש – בכתובתו, אותה הציג בפני בית הדין.
עובדה זו היא שגרמה לרישומים המוטעים בתיקי משרד הפנים לאורך השנים, על אף התעקשותם של בני המשפחה.
לאחר התחקיר היסודי וחוצה היבשות ובירור המידע ערכו הדיינים, הרב משה אמסלם – אב”ד, והדיינים הרב יצחק רבינוביץ והרב שמואל פריד, פסק דין הלכתי מקיף ובו דנו בנושא חזקת כהונה על פי שם המשפחה, גדרה של אמתלה המפקיעה אותה, וכן בתוקף ההלכתי של תעודות ממשל ישראליות וזרות.
בפסק הדין הרחיבו הדיינים בבקיאות וחריפות בטוב טעם ודעת והביאו את שיטות הפוסקים בנושאים אלו למן דעת השולחן ערוך ועד גדולי פוסקי דורנו, הרב משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף זצ”ל. בסופו של דבר פסקו כי “לאור הנ”ל מותר למבקש לשאת גיורת כדת משה וישראל וה’ יצילנו משגיאות”.