ברגע אחד הם השומרים האמיצים של שלטון החוק. דקה אחר כך מדובר בסמרטוטים שכל ייעודם לרצות את נתניהו.
אלשייך ומנדלבליט, מנדלבליט ואלשייך, שניהם מונו בהשראת נתניהו, לשביעות רצונו, בנסיבות חסרות תקדים. אחד קיבל הבטחה שראש הממשלה יתמוך במועמדותו לראשות השב”כ בתום כהונתו כמפכ”ל (סאבטקסט – תדאג שאני עדיין אהיה ראש ממשלה), שני הוא היועץ הראשון אי פעם שהיה לפני כן כפוף 3 שנים לראש הממשלה.
לא מדובר באנשים נטולי יושרה אישית.
אלשייך ומנדלבליט נתנו את המטריה לגיוס עדי מדינה מכריעים, אישרו חקירות רבות של ראש הממשלה ודאגו שהמערכת עליה הם מופקדים תשקיע משאבים רבים בחקירות הללו. היועץ מנדלבליט תקף בחדות ובפומבי את הרעיון הפסיכי שמכונה “החוק הצרפתי” ושניהם נהנו מאוד מהמתקפות הפרועות של ביטן ואמסלם, שצבעו אותם באחת באור הקורבנות שעל כולנו להתגייס כדי להגן עליהם.
כשמסתכלים קצת יותר לעומק, לא קשה לאתר הרבה הנחות וי איי פי, שהשניים העניקו לראש הממשלה בחקירות הללו.
אלשייך ניסה למנוע את פרסום המלצות המשטרה בתיק מעונות ראש הממשלה, כדי לא להביך את רעיית ראש הממשלה. מנדלבליט משך את התיק הצנוע הזה במשך חודשים ארוכים. כשכבר ניתנה החלטה, זומנה רעיית ראש הממשלה לשימוע בינואר 2018. לוקחים את הזמן שלהם.
עם פרסום פרשת הצוללות, דאג היועץ המשפטי שמשרד המשפטים יתדרך במשך שבוע את הכתבים שאין גוון פלילי לפרשה. עד היום לא ניתן הסבר איזו תועלת לכאורית התדרוכים הללו שירתו. כשהוחלט כבר לחקור את הפרשה, התחילו ‘בבדיקה’. שלושה חודשים עברו עד שדילגו מ’בדיקה’ ל’חקירה’ וגם אז טרחו להוציא הודעה, כנראה חסרת תקדים (למען הדיוק – את ההודעה הוציא פרקליט המדינה, אבל אין ספק שמנדלבליט עבר על כל אות בהודעה) שראש הממשלה אינו חשוד בפרשה.
עד היום אפילו לא נגבתה עדות, שלא באזהרה מראש הממשלה. נגבו עדויות משני שרי ביטחון, שני רמטכ”לים, מפקדי חיל הים, יועצים לביטחון לאומי, חיקורי דין בחו”ל, ורק האדם שקיבל את כל ההחלטות עוד לא נדרש למסור גרסה. שנה שלמה חלפה מפרוץ הפרשה עד שנחקר באזהרה שליחו המיוחד של נתניהו, יצחק מולכו. בשנה הזאת, הוא המשיך למלא את שליחויותיו, כאילו לא הייתה עננה מעולם.
לדמות מפתח בפרשה, דוד שימרון, נתנו לנסוע לחו”ל לשבועיים אחרי חקירתו הראשונה.
בסיבוב השני של החקירות שימרון ומולכו נחקרו באינטנסיביות, אבל כל ערב נשלחו הביתה. חסכו מהם את ההשפלה של הגעה לבית משפט, חסכו מעצמם את הצורך לנמק לביהמ”ש על מה הם נחקרים, וכמובן לא ביקשו לעצור אותם.
נכון, מעצר אינו עונש, אבל המשטרה לא היססה לעצור את בכירי פרשת הולילנד. אנשי העסקים אביגדור קלנר, דני דנקנר, הלל צ’רני, פקידים בכירים, כולם נעצרו למרות שגם במקרה שלהם, כמו במקרה של שימרון-מולכו – רובם ידעו זמן רב לפני כן על טענות עד המדינה, שמואל דכנר כנגדם. המשטרה גם לא נרתעה לעצור את עוזר הרמטכ”ל, ארז וינר ודובר צה”ל אבי בניהו, על עבירות פחותות בהרבה שאירעו שנים לפני המעצר.
ההטבה הכי גדולה שמנדלבליט מעניק לנתניהו (ואלשייך מסכים, מסתבר, לשתף פעולה) היא בהתמשכות הבלתי סבירה של החקירה.
פרשת בר און חברון החלה בינואר 97. שלושה חודשים (!) לאחר מכן, היועץ המשפטי רובינשטיין פרסם את החלטותיו בפרשה. תיקי 1000 ו-2000 הם פחות מורכבים מתיק בר און חברון, ובכל זאת הם נמשכים כבר שנה וחצי ועוד לא הגענו לשלב המלצות המשטרה.
זה לא חקירה, זה לא ניסיון להגיע לחקר האמת, זה סתם פחד נוראי לקבל החלטות.
היועץ החליט, למשל, לכרוך את שני התיקים אחד בשני. למה? נראה לו יותר נוח. זה מאריך עוד יותר את משך הזמן עד להחלטה. מדינה שלמה צריכה לסבול מראש ממשלה מוחלש עד שליועץ המשפטי לממשלה יהיה אומץ לקבל החלטות.
אז מנדלבליט הוא ללא ספק לא יהודה ויינשטיין והוא מסוגל לעמוד מול ביטן ואמסלם, אבל זה פשוט לא מספיק. לא משנה אם אתם בצד של נתניהו או בצד השני, התיקים האלה כבר חייבים היו להגיע להכרעה מזמן.
• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר התפרסם ב’הארץ’