1.
הדיון השבוע על “שוברים שתיקה” היה כנראה המטורלל ביותר שידענו. דמיינו רגע שאתם צריכים להסביר את סיפורו של דין יששכרוף לאורח זר שמגיע לישראל. ספק אם הוא היה מאמין. גם הוויכוח הסוער הזה התנהל באופן צפוי מאוד, כל השמאל מול כל הימין, אבל בעצם, לא ברור למה זה כך.
בעולם אידיאלי, נראה לי שהשמאל הציוני הוא זה שהיה אמור לצאת נגד “שוברים שתיקה”, ובעוצמה רבה מאוד. זו לא העבודה של נפתלי בנט ואיילת שקד, אלא של אנשים כמו איציק שמולי, אבי גבאי וציפי לבני.
כשראיינתי את אלוף במיל’ עמירם לוין בזמן הפריימריז בעבודה, אפילו הוא, שהיה מראשוני התומכים ב”שוברים שתיקה”, סיפר שהוא עדיין תומך בפעילות, אבל לא בחוץ לארץ.
“לצאת עם הסיפורים האלה לחו”ל ולהסתובב ככה בעולם זה מזיק, רע ופוגע”, אמר. הרי כאשר מישהו בימין הקיצון-קיצוני עושה או אומר משהו, כל הימין נדרש לגנות. אז איפה המיינסטרים של השמאל? למה הוא לא מבדל את עצמו באופן ברור?
ומנגד, אולי הימין צריך להקים כבר את ה”שוברים שתיקה” שלו. לא, לא ארגון שיחשוף את השקרים של הארגון הקיים, אלא ארגון שבאמת ירצה לשמור על טוהר הנשק ועל היחס המוסרי לכלל אוכלוסייה הפלסטינית, במסגרת המאבק הנחוש בטרור.
התעללות במחסומים היא לא אינטרס ימני, להיפך. השפלות והתעמרות מיותרת הם דברים שמחלישים את הצבא והחברה. ארגון כזה יהיה קודם כל רציני ואמין יותר, לא ייצא לחו”ל עם סיפורי אימה אלא יפעל כאן, בתוכנו, מול המערכת הצבאית, והוא לא ירצה לשבור את צה”ל, אלא לשפר ולתקן.
2.
בשמאל עוד לא שכחו שאבי גבאי אמר שהם שכחו מה זה להיות יהודים. זו אחת הסוגיות המדוברות לאחרונה, ובצדק.
ח”כ בצלאל סמוטריץ’ מהבית היהודי אמר על כך דברים מעוררי מחשבה בגלי צה”ל. הוא התחיל בעקיצה לאחד משני המראיינים, ניצן הורוביץ: “ניצן, נכון שאתה מהווה עכשיו 50% מהנוכחים באולפן גל”צ, אבל אתה מהווה אחוז קטן מאוד בחברה הישראלית. הרוב המוחלט של החברה הישראלית הוא יותר מסורתי, הוא אוהב בגדול את היהדות ואת התורה. יכול להיות שהוא לא מקיים מצוות בחיי היומיום שלו, אבל הוא ברובו הגדול לא אוכל חמץ בפסח, וצם ביום הכיפורים ועושה ברית מילה ומציין את חגי ישראל”.
ואז הוא הפתיע ביחס שלו לגבאי, וגם ביחס שלו לנתניהו, בדברים שמשום מה לא הפכו לכותרת: “אבי גבאי צודק מאוד מאוד, הוא כיוון לנקודה מאוד אמיתית, אני מוכרח לומר את האמת: לי עם נתניהו קשה. נתניהו הוא אתאיסט. שימו לב שהוא כמעט לא מזכיר בנאומים שלו לא ‘ברוך השם’ ולא ‘בעזרת השם’.
“הוא נתן לפני כמה ימים בכנסת נאום נפלא שהיה כולו ‘כוחי ועוצם ידי’, נאום של כמה הצלחנו, כמה טוב כאן, אבל שכח להזכיר את ריבונו של עולם במשוואה הזו. בעניין הזה אני כמובן מרגיש הרבה יותר קרוב לאבי גבאי מאשר לנתניהו. אני אומר את האמת. בהקשר של זהות וערכים ויהדות אני יותר מתחבר לערכים של אבי גבאי”.
לא, זו לא תחילתה של ברית אחים חדשה, אבל לא כל הקואליציות והבריתות בחיים הן בכנסת.
3.
בפייסבוק לא שכחו מה זה להיות יהודים. הוזמנתי למשרדי פייסבוק תל אביב ביום שישי האחרון, לשפוט ב”האקתון”, מרתון תכנות, עם יעד מקורי במיוחד.
במשך 24 שעות ישבו שם עשרות מתכנתים ומתכנתות, רובם חרדים ודתיים, שקיבלו משימה: להנגיש את התורה בעידן הניו-מדיה. “קמא-טק” ו”ספריא” הם שני הארגונים שיזמו את התחרות, ובחלל של משרדי פייסבוק, בקומה ה-13 של בניין בשדרות רוטשילד, התנהל דיון שהוא קריטי לעתידנו: איך עם הספר מתכנן לשרוד בעידן הפוסט-ספר? איך אוצר הספרים היהודי ימשיך לספק משמעות בעידן ה”פחח” וה”צפו”? איך שומרים על סטורי של אלפי שנים בתקופה שבה סטורי נמחק אחרי יום?
עדי סופר-תאני, מנכ”לית פייסבוק ישראל שהייתה אחת השופטות, פגשה שם צעירים שבמשך יממה עצרו רק לתפילת שחרית, מנחה וערבית, ובשאר הזמן ניסו לפצח את השאלות האלה.
למעלה מ-20 רעיונות הוצגו בפנינו בשלב הגמר, חלקם מבריקים. היו שם ניסיונות למפות את התלמוד, ללמוד בחברותא וירטואלית, לקשר את מפת ישראל לכל הפסוקים הרלבנטיים שמתארים מקומות בארץ ועוד.
הפרויקט הזוכה – של חמש מתכנתות חרדיות – הציע נאום מתאים לכל אירוע, בהתבסס על המקורות. אתה יכול להקליד את ה”איוונט” (מיום הולדת ועד ניחום אבלים) ואת התאריך ופרשת השבוע, ולקבל דרשה יהודית מוכנה.
משה חוגג, מבכירי תעשיית ההייטק, תרם לזוכות מטבע ביטקוין אחד, כלומר 27,000 אלף ש”ח.
אבל אחרי כל הפיתוחים, הגורם האנושי הוא עדיין הסיפור. זה יפה מאוד שכל המקורות יהיו סרוקים ונגישים, אחרי מיפוי ועיצוב. עדיין צריך שמישהו ירצה ללמוד, להחכים ואפילו להוסיף חידושים משלו.
4.
פמיניזם בן 600 שנה: בפרשת השבוע, פרשת “ויצא”, אומרת רחל אימנו את אחד המשפטים הקשים בתורה: “הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי”. כך היא מטיחה ביעקב אבינו, בשנות עקרותה הקשות. לאורך כל הדורות הציעו הפרשנים דרכים רבות להתבונן בשיחה הטעונה הזו בין יעקב לרחל.
הרב יצחק עראמה כתב כבר לפני 600 שנה בספרד את הדברים הנפלאים הבאים: לכל אישה, לדבריו, יש “שתי תכליות”, האחת – ללדת ולגדל ילדים, והשנייה – “להשכיל בדברי שכל וחסידות”.
לדבריו, בפסוק שצוטט כאן רחל מתייחסת רק לתפקיד אחד שלה, ההולדה, ורואה בו עניין שבלעדיו אין לה חיים. בכך היא מתעלמת מהתפקיד השני – ללמוד, ליצור, לפעול, לעשות מעשים טובים. רחל זוכה לבסוף ללדת את יוסף ובנימין, אבל הפסוק הזה מזכיר לנו בכל שנה מחדש את יעודן הכפול של נשים בעולמנו.
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’