הם עמדו שם המומים, הדמעות קפאו בעיניים, האימה עוד ניכרת על הפנים, תושבי מושב ישרש לא זוכרים יום שחור שכזה, כבר שנים רבות. מהרגע שבו נכנסה שיירת ניידות המשטרה למושב, ועד לבשורה הנוראה שהרעידה אותם, שעטפה את המושב בכאב שלעולם לא יישכח.
“אלוקים ישמור!!” צועקת נחמה, מהבית הסמוך. היא עומדת בכניסה לבית, כשהידים על הפנים בזעזוע, מהעיניים נשקפת אימה. “אלוקים ישמור!!! לאן הגענו??? אני לא מאמינה שאבא מסוגל לרצוח את הילדים שלו! הראש שלי מתפוצץ, אלוקים, איך זה יכול לקרות!!!” האנשים המעטים שכן עוברים ושומעים, משפילים את הראש וממשיכים, הלם, תדהמה, זעזוע. זה אולי רק ביטויים דלוחים לבטא עוצמת הכאב, את הרעד שחולף שם בתוך העצמות, שמקפיא את הלב בהלם משתק.
הילדים מסתובבים בהלם, כולם מגיעים לאזור הכביש הראשי שבו בית המשפחה. כולם עוד זוכרים את ישי ושרה נעמי לוי ז”ל, אבל לא מאמינים שזה קרה. אנשי המז”פ מוציאים מתוך הבית את הגופות, כמה מהשכנות פורצות בבכי נסער. האחרים עדיין עומדים מסביב לקציני המשטרה כשהם המומים וכמעט ולא מסוגלים להוציא מילה מהפה.
ואז, חצי שעה לאחר שהסתלקו הניידות, אחרי שההלם החל לרדת במקצת, ועדיין חלק מהתושבים עמדו ברחובות המושב, ניגשה גילי בת החמש לאביה ואמרה: “אבא, סליחה שהרגזתי אותך. אני לא יעשה את זה שוב, אבל אבא. נכון שאתה לא תרצח אותי???”…..