אברכים, אתם בוודאי יודעים, פרנסתם מצויה. לחמם נמצא ברווח, ומזונותיהם ומזונות בני ביתם טעימים וערבים לחיכם בכל ימות השנה.
אתם קוראים נכון. אין כאן טעות כתיב או רשלנות עריכה. גם הציניות נעדרת מכאן. המציאות הזאת, אכן קיימת. לא מעתה ולא מהמאה הקודמת. עוד מימות דוד שהעיד על כך שמים וארץ.
את העדות המלאה, ניתן למצוא בברכת המזון, בסיומת הברכה האחרונה.
ובכל זאת, למרות שכולם יודעים לציין בעל פה את הבטחת מרנא הרב שך זצ”ל כי המעט שמרוויח אברך, מתברך פי כמה מרוב הממון שאוגר העמל והיגע; ולמרות המציאות, הבלתי נתפסת, שבה משפחות אברכים שלהם עשרה ילדים ויותר, חיות בנועם ובשלווה; למרות הכל, המשפט שבו נפתח כל המלל שלפניכם, נתפס בעיני כולם כמשפט ציני ועמוס טעיות למכביר.
עצוב.
•
אל ביתו של החפץ חיים נכנס יהודי מתושבי המקום, ובפיו בקשה לברכה והצלחה. בית המרזח שבבעלותו, שוכן בפינתם של שני רחובות. עד עתה היו נכנסים הכל דרך רחוב אחד, וכעת עלתה מחשבתו לפניו להגדיל את הכנסותיו בעזרת ה’ יתברך, על ידי שיפתח פתח נוסף לחנותו מהרחוב השני – וכך יתווספו ללקוחותיו אף אלו הבאים מפתח הרחוב החדש.
הכהן הגדול מראדין הביט בעיניו של השואל וברכו בחום בברכת ברכה והצלחה, ואף איחל לו בלבביות פרנסה בנחת ובשפע. אלא, שלאחר שפנה היהודי לצאת מפתח הבית, קראו החפץ חיים שוב, וביקשו לשבת לפניו, באמרו לו כי עצה הרבה יותר פשוטה עולה כעת במחשבתו.
“חבל לך לעמול קשה, לחצוב בקיר וליצור פתח חדש שעליו תצטרך מן הסתם לשלם עוד מס לרשויות”, אמר החפץ חיים, “הבה ואייעץ לך עצה טובה בהרבה, שתגדיל את הכנסתך, במעט הוצאות”.
היהודי התיישב בחרדת קודש וחיכה למוצא פיו של הרב. הן לא בכל יום מתפנה המרא דאתרא מכל עיסוקיו התורניים ומתעסק בצרכי פרנסה חומריים.
“במעט ממון”, הורהו החפץ חיים, “לך ורכוש ברזים נוספים, ואותם תחבר לחביות היין שבבית המרזח. במקום ברז אחד בכל חבית, כפי שהיה עד עתה, יהיו שני ברזים בכל חבית וכך תמכור יותר יין ותרוויח כפול”.
היהודי נבהל והשתומם. כמעט וחשב שנסתרה בינתו של הגאון הגדול העומד לפניו, אך מפני קדושת המעמד ניסה לשמור על יציבות בקולו ושאל לפשר הדבר, הלא היין שבתוך החבית קצוב, גם עוד עשרה ברזים לא יועילו לכמות היין שבחבית. היין, אמנם, יגמר מהר יותר, אך בטח שלא יתרבה.
לזה בדיוק חיכה החפץ חיים, וכשבת שחוק על פניו הסביר ליהודי פרק אחד או שניים באמונה וביטחון: גם לך חבית פרנסה מלאה בשמים; גם פרנסתך קצובה וקבועה כפי שנגזר עליך בראש השנה, לא פחות וגם לא יותר. כל התחכמות בהוספת פתח כזה או אחר על מנת להגדיל את הפרנסה שנקבעה מן השמים, דומה בדיוק להוספת ברז לחבית שיינה קצוב.
כפי שכאן בחנות, אנחנו מבינים כי עוד ברז לא יוסיף את כמות היין, כך גם כלפי שמיא אנחנו צריכים להאמין כי שום תוספת השתדלות לא תכפיל את פרנסתינו הקצובה.
השתדלות, כן. ריבוי השתדלות? לא ולא.
•
קוראים פרשת המן בכל בוקר? כדאי מאד שתתחילו.
אותו החפץ חיים, מגלה לנו את טעם קריאתה בכל יום. לא נכתוב כאן את לשונו הזהב ב’משנה ברורה’. רק נכתוב בשפתינו, בלשוננו, את הרעיון מאחורי הדברים.
שום דבר לא השתנה מתקופת ירידת המן לתקופתנו אנו. העם הוא אותו עם, ובורא העולם הוא מאז ומעולם. רק השיטה השתנתה. אם בעבר היה המן יורד כאוכל מוכן, והפרנסה הייתה מחכה בפתח הבית, הרי שעתה הדרך ארוכה קצת יותר. האדם עובד, פודה את תמורת עבודתו בממון, בכסף נרכש האוכל, ורק אחר כך מגיעה הפת לפינו.
אבל רק הדרך השתנתה, לא המהות. מוכרחים לזכור זאת.
נו, ומה היה קורה לראובן שעליו היה לכלכל שישה נפשות, לו היה אוסף שבעה עומרים? התשובה ידועה, המרבה לא העדיף. ייתכן והגב היה כואב מההתכופפות השביעית, המיותרת, אך תוספת מזון לא הייתה בבית. העומר השביעי שנאסף היה כלה במשך היום, תולעים היו נקבצים סביבו, ונבאש.
ואם שמעון, שעליו להאכיל עשרה פיות, היה מרים רק תשעה עומרים? גם כאן התשובה ידועה, הממעיט לא החסיר. כל שמונת ילדיו, הוא ורעייתו היו אוכלים בדיוק כפי צרכם, ושבעים לחלוטין.
אז מה לומדים מכל הסיפור הזה של המן? שריבוי ההשתדלות, לא תועיל במאומה.
בזמנם, הייתה ההשתדלות לפתוח את הדלת, להתכופף ולהרים את המן. אם מישהו הרבה את השתדלותו, והתכופף פעם נוספת או כמה פעמים, כל ריבוי השתדלותו הייתה לריק. תוספת המן הייתה נהפכת למאכל תולעים, וריח כבד של בואש היה מן הסתם בתוך ביתו. זה הכל.
•
נחזור עתה לעתיד, לזמנינו. גם לנו מחכה המן בכל יום בפתח הבית. טוב, לא ממש בפתח הבית, יותר בפתח החנות או בפתח בתי האנשים אליהם אנו הולכים לתת שירות. אבל הוא שם, המן. פחות מבריק, פחות לבן, פחות טעים, אבל קיים.
אז למה פתאום שבשנת ה’תשע”ח אם מישהו יאסוף יותר מן, יהיה לו יותר אוכל בבית? למה שישתנו הכללים? המרבה לא העדיף. סוף פסוק.
•
פועלי בניין, רופאים, אינסטלטורים, מתקיני מזגנים, מוסכניקים, עיתונאים ולבלרים אחרים, כולם יוצאים יום אחר יום להביא טרף לביתם, לאסוף את המן.
גם אברכים.
כל אחד מחויב להשתדל, לאסוף. אבל גם עתה, כמו אז, ההבדל בין צדיקים יותר, לצדיקים פחות, ניכר וגלוי לעין. בעוד שצדיקים היו צריכים רק לפתוח את הדלת ולהכניס לביתם את פרנסתם, או אם תרצו ללכת לכולל ולקבל את המלגה המבורכת – הרי שאלו הצדיקים קצת פחות היו צריכים לכתת את רגליהם קצת יותר, או אם תרצו להתאמץ משרה מלאה בעבודה פיזית ומעייפת, ובסוף להביא משהו גם הביתה, לאשה ולילדים.
שלא תטעו, גם אז, כמו היום, היו מן הסתם אנשים שראו את המציאות והמשיכו בכל זאת לאסוף עוד כמה עומרים.
“אני אוהב שהמזווה מלא באוכל”, הם היו עונים אם היו נשאלים. גם היום התשובה דומה: “אני אוהב שחשבון הבנק ביתרה גדולה ולא באובר”.
זה בסדר, גם מנהל הבנק אוהב ככה את היתרה. גם משרד התמ”ת ומס הכנסה וביטוח לאומי, ואגף ההנחה בארנונה, כולם אוהבים את חשבון הבנק של מעמיס העומרים, מלא.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]