1.
ביום שני בלילה, קצת אחרי חצות, כששמעתי לראשונה על ההתבטאות של יו”ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, התמלאתי אושר. הרי כל הזמן מתלוננים אצלנו, ובצדק, על כך שהשיח הציבורי כל כך נמוך. מישהו אומר איזה קשקוש, או אפילו עושה איזה קשקוש, ואז במשך כמה ימים כולם דשים בעניין וטוחנים אותו מכל כיוון, עד שמגיע הקשקוש הבא.
לא הפעם. שמעתי את גבאי (“השמאל שכח מה זה להיות יהודים”) והבנתי מיד שמצפים לנו עכשיו כמה ימים נדירים של דיון בדבר הכי יסודי ומהותי בחיינו: היהדות שלנו. היהדות של השמאלנים, היהדות של הימניים, היהדות של הקולות הצפים. מצוין.
אני בעד לדבר על זה כמה שיותר, ממש לחפור. לא רק בגלל שנמאס לי מהעיסוק בכתב התביעה (המתוקן!) נגד שרה נתניהו, אלא כי זה באמת חשוב, באמת עקרוני.
זה משפיע על הכול.
2.
שלא תבינו אותי לא נכון. אבי גבאי לא קנה אותי באמירה שלו. לא נראה לי שאני אצביע עכשיו למפלגת העבודה. אבל איזה יופי, סוף סוף מישהו (או יועציו הפוליטיים) יורד לעומקם של דברים. רק לפני כמה ימים, למשל, עסקו פה כולם בבג”ץ השבת בתל אביב. ומה היה הדיבור? שהחילונים נאלצים להיתקע שבת שלמה בלי קרטון חלב, כי הדתיים לא מרשים. כי זה פוגע ברגשותיהם.
סליחה, אבל אם מישהו נפגע מחילול שבת במדינת ישראל זה לא החרדים והדתיים. הרי מה שלא יהיה, השבת הבסיסית של שומרי השבת תישאר אותו דבר: בית כנסת, קידוש, שלום עליכם, 239 שאלות בדף הקשר של הילד על הפרשה.
מי ששינוי הפרהסיה של מדינת ישראל בשבת באמת צריך להטריד אותו, לאיים עליו אפילו, הוא הציבור החילוני. זה שלא הולך לבית הכנסת, ולא שובת ממלאכה, ולא עושה שולחן שבת, ואין לו 239 שאלות. עם מה הוא נשאר? עם הפרהסיה. רק איתה. ואם התחבורה הציבורית תפעל כרגיל, והמרכול יפעל כרגיל, וגם הקניון, אז במה מדינת ישראל היא יהודית? מה מייחד את המדינה שלנו על פני כל העמים?
כך שאלתי את עצמי, ומייד עניתי לעצמי (בלהט): רגע, למה אתה מניח הנחות יסוד? מי אמר לך שכל כך חשוב לחילוני המצוי לחיות כיהודי? אולי הוא רוצה להיות כמו כולם? הוא בכלל אזרח כדור הארץ, הזהות שלו היא בינלאומית, פורצת גבולות. ובדיוק כאן, בא הזעם על אבי גבאי מכל הכיוונים והוכיח לכולנו כמה המילה “יהודי” נוגעת בעומק הנפש של היהודי.
ואם חושבים על זה, זאת לא הפעם הראשונה. מהרב שך וזעקתו בדמעות על הקיבוצים, לפני 27 שנה, בשנת 1990, “זה נקרא יהודי?” והסערה שבאה אחר כך, דרך נתניהו ולחישתו לרב כדורי בשנת 1997 “השמאל שכח מה זה להיות יהודי” והסערה שבאה אחר כך, ועד לאבי גבאי השבוע.
אם יש משהו שאסור להגיד בשיח בישראל, אם יש משהו שמעליב, שפוגע לעומק, בכל יהודי באשר הוא, זה להגיד לו שהוא לא יהודי. סליחה, להגיד לו שהוא שכח מה זה להיות יהודי.
וזה משמח, יהודים יקרים. מאוד מאוד משמח.
3.
ומשבת למוצאי שבת.
בשנת 1936, שנה אחרי פטירת הרב קוק, התפרסם בחוברת ‘המסילה’ שיר בחשיפה ראשונה. “זמר למוצאי שבת מאת כ”ק רבנו הגדול מרא דארעא קדישא הר”ר אברהם יצחק הכהן קוק זצוק”ל”, כך נכתב בכותרת. עורכי העיתון מתארים את השיר כ”זמר נפלא, נלהב ומלבב” ומצרפים לפרסום משאלת לב: “כדאי הוא שימצאו לנו מנגנים-אומנים שיתאימו תווי נגינה לזמר זה, למען יהיה שגור בפיות צעירינו וזקנינו לשירה ולזמרה במוצאי שבתות בכל בית בישראל”.
זה לקח קצת זמן אבל בסוף זה קרה. מוטב שמונים שנה אחרי מאשר לעולם לא.
יוני גנוט, מנגן-אומן שאני עוד לא נרגע מהקליפ שלו ל”נר לרגלי דברך”, התאים לזמר תווי נגינה, כלומר הלחין אותו. בימים האחרונים השיר ראה אור בביצוע שלו ביחד עם אילן דמרי, בעל קול הפעמונים, ועם תלמידי הישיבה לצעירים של מרכז הרב, וגם עם אומן הסקסופון הבינלאומי דניאל זמיר. סליחה על ריבוי הקרדיטים, אנחנו לא במצעד הפזמונים, אבל אני לא יכול שלא לתת עוד קרדיט אחד למפיק שמאחורי הפרויקט. איש שעומד מאחורי כמה וכמה חיבורים מוזיקליים מרגשים ומקוריים שנעשו בשנים האחרונות (המפורסם שבהם הוא הביצוע של “כנפי רוח”), הר”מ של כיתה י’ בישיבה לצעירים, הרב אלישיב (בן ר’ מוסא) ברלין.
4.
ולטקסט עצמו. אני לא מנתח ספרות ושירה, ובכתבי הרב קוק אני לא באמת מבין (עדיין), אבל נראה לי שהרב הסתיר רעיון גדול, רוח גדולה, בשיר שבשמיעה ראשונה נשמע כמו שיר ילדים. יש בחריזה משהו משעשע, אפילו שטותניקי כזה. והלחן של גנוט הולך עם אותה רוח. לקח לי זמן, אני מודה, להבין שמדובר פה באחד השירים הכי עמוקים ומרגשים שנשמעו לאחרונה. הנה המילים, אבל תקראו לאט, בסדר?
“יִשְׂמַח לִבִּי וְקִרְבִּי / וְיָגֵל דָּמִי וַחֲלָבִי / וְיָרוּם וְנִשָּׂא מַצָּבִי / לְעֵת יָקִיץ אַרְיֵה וְלָבִיא / וֵאלֹקֵי אָבִי לִי יָבִיא / אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא
וְנִחוּמִים יִמָּלְאוּ כִּלְיוֹתַי / וְשָׂשׂוֹן יְדַשֵּׁן עַצְמוֹתַי / וּמִצִּיּוֹן תָּבֹאנָה תַּנְחוּמוֹתַי / כִּי יֵהָפֵךְ לְשַׁחַר עֲרִָבִי / וֵאלֹקֵי אָבִי לִי יָבִיא / אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא
וּמִגָּלוּת לִי יִקְרָא דְרוֹר / וּמִמַּחֲשָׁךְ אֵצֵא לָאוֹר / וּמֵאֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה לְהַר הַמּוֹר / וּלִמְרוֹם הָרִים מִמַּעֲמַקֵּי בּוֹר / וּמְבַשֵּׂר טוֹב יָנִיס כָּל עֲצָבִי / וֵאלֹקֵי אָבִי לִי יָבִיא / אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא
וּבָנַי הַנְּפוֹצִים בַּעֲבָרִים / יֵאָסְפוּ יַחַד הָעֲדָרִים / וְיָרֹנּוּ בְּרֹאשׁ הָרִים / לְלַקֵּט כָּל-הַנִּפְזָרִים / אֶל-אֶרֶץ תְּאֵנִי וַעֲנָבִי / וֵאלֹקֵי אָבִי לִי יָבִיא / אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא
וְחַלָּשִׁים נִדְכָּאִים יִמָלְאוּ גְבוּרָה / וְסוּכָּה נוֹפֶלֶת לְחוֹמָה בְּצוּרָה / וַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ בְּשִׂמְחָה אֲזוּרָה / וּלְיִשְׂרָאֵל יֵאָמֵר: עוּרָה עוּרָה / וְיָשׁוּב וּפָרַח וָחַי לְבָבִי / וֵאלֹקֵי אָבִי לִי יָבִיא / אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא”.
5.
תמיד הסתכלתי בהשתאות על המשפחות המושלמות האלה שמרשות לעצמן לשבת אחרי ההבדלה סביב השולחן הנקי והמסודר ולשיר זמירות למוצאי שבת. תראו, יש שירים מאוד יפים למוצאי שבת, אבל איך אפשר לשיר כשכל הבית הפוך מהשבת שזה עתה הסתיימה?
אני, אחרי ההבדלה שר לעצמי תוך כדי שטיפת כלים בעיקר פיוט שהולך ככה: “הַכִּיוֹר הַבְּשָׂרִי מְאַיֵים עַל נַפְשִׁי / נֵר הַהַבְדָלָה לִכְלֵךְ מַפָּתִי / הַיְלָדִים מְשַׁגְעִים אֶת אִשְׁתִּי / הִתְאָרְחוּ פֹּה בְּשַׁבָּת גַם הַקְטַנִים שֶׁל אַחוֹתִי / וֵאלֹקֵי אָבִי לִי יָבִיא / אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא”.
והנה בא השיר החדש-ישן הזה, ובזכות החן שלו אצל הילדים, והרגש שהוא מעורר אצל המבוגרים, הצליח לגרום לנו לעשות את הלא ייאמן: להישאר ליד השולחן רגע אחרי הבדלה – ולשיר. בינתיים רק פעם אחת, בינתיים רק שיר אחד, אבל בכל זאת.
אז תעשו לעצמכם טובה ותקשיבו לשיר הזה, תלמדו אותו. הרב קוק ממש כתב לנו פה את פס הקול של שיבת ציון. שלא נשכח מה זה להיות יהודים.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’