האדם נדרש להעמיד לנגד עיניו שאלה אחת – מה תפקידי בעולם?

אלפי שלוחי חב”ד נהרו השבוע לחצר המשלח, הרבי מליובאוויטש, לכינוס העולמי השנתי.

אורח כי יזדמן לכינוס יוכל לראות סדנאות מקצועיות רבות, העוסקות במגוון תחומים הקשורים לחיי השליחות. הוא יוכל לשמוע דיונים בשאלות הנוגעות לקיום העם היהודי בשנת תשע”ח. אך לצד אלה הוא יראה את אלפי השלוחים שקועים במאמרי חסידות מעמיקים, כהכנה לתפילה.

במאמרים האלה, שנאמרו ונכתבו בידי אדמו”רי חב”ד לדורותיהם, מאדמו”ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, ועד הרבי האחרון, לא מדובר על עמידה בחוצות הערים להנחת תפילין, על קמפיינים פרסומיים להדלקת נרות חנוכה, ועל חלוקת מארזי מצה שמורה.

שם מדובר על עבודת ה’ פנימית, על התבוננות מעמיקה בגדולת הבורא, על הדרכים לעורר אהבה ויראה לקב”ה.

איך הדברים האלה מתחברים זה לזה?

אותה נקודה

גם אדמו”ר הזקן שלח שלוחים, אבל אלה היו שליחויות מסוג אחר לגמרי. השלוחים שלו סובבו בעיירות ישראל וחזרו על מאמרי חסידות עמוקים, שהלהיבו את הלבבות לעבודת ה’. הם הציגו לפני השומעים את הדרך להתעלות למדרגות גבוהות בעבודה הרוחנית-פנימית.

האם יש קו מחבר בין השלוחים האלה לשלוחי חב”ד בזמן הזה, שעיקר עיסוקם בהנחלת יהדות בסיסית ליהודים נידחים?

יהיו שיאמרו שאכן זו שליחות שונה לגמרי במהותה, אבל “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”. מכיוון שצורכי השעה מחייבים לדאוג לנשמות יהודיות שהתרחקו מצור מחצבתן, אין מנוס מלהניח הצידה את ייעודה המקורי של חסידות חב”ד ולעסוק בהצלת נפשות.

ואולם זו ראייה שטחית של הדברים. רק במבט חיצוני יש כאן שני דברים נבדלים, ואולי אף רחוקים זה מזה. בעומק העניין זו אותה נקודה, העוברת כחוט השני בין הדרישה העולה מספר התניא וממאמריו של אדמו”ר הזקן ובין הנחת תפילין עם יהודי ברחוב ועידוד אישה יהודייה להדליק נרות שבת.

בליבת תורת חב”ד עומדת נקודה אחת – ביטול. האדם נדרש לבטל את עצמו לפני הקב”ה. אין אני; אין הרצונות שלי; אין השאיפות שלי; אין הצרכים שלי. יש דבר אחד בלבד – רצון הבורא. האדם נדרש להעמיד לנגד עיניו שאלה אחת – מה תפקידי בעולם? מה הקב”ה מצפה ממני?

“הנני!”

הכרה זו היא נשמת חסידות חב”ד. וכך אמר אדמו”ר הזקן לחסיד שבא אליו והציג את הבעיות והקשיים העומדים לפניו: “אתה מדבר על מה שאתה צריך, אבל לשם מה צריכים אותך – על כך אינך אומר דבר”.

אם תרצו, זו תמצית תפיסת השליחות. השליח אינו חי בעבור עצמו ולשם הגשמת שאיפותיו ומאווייו. הוא שליח! הוא קם ואומר “הנני!”.

אני עומד לשירות הקב”ה, לשירות עם ישראל. אם צריך ללמד שיעור תורה, לדאוג ליהודי לארוחה כשרה, לספר לילד יהודי על החג המתקרב, להושיט יד עוזרת ליהודי שנקלע לצרה – אני מוכן ומזומן. ביום ובלילה, ביום חול ובשבת. כי זו מהותו של חסיד וזה עניינו של שליח.