1.
קראו לה ורה.
היא הייתה ילדה מוכשרת, אבל באה מבית בלי אבא ועם אמא חולה בנפשה. מסוג התלמידות שהסמינרים היוקרתיים לא ממש מתלהבים לקרב ולהצעיד קדימה אל עתיד טוב יותר. עוד אחת מהבנות שמראש נידונו להיזרק לרחובות.
אבל יש סמינר אחד, ירושלמי, שעטף אותה בהרבה אהבה ואסף אותה אל שורותיו. שם למדה, התקדמה, בפנימייה שם ישנה. ובשבתות וחגים, כשאמה מאושפזת והיא בודדה, לקחו אותה המורות המסורות אל ביתן.
שנים חלפו, ורה התארסה. מי דאג לביגוד? לריהוט? לכל פרטי החתונה? המוסד. ה’אמא’ של המוסד, שעוד נדבר עליה בהמשך. עובדת מיוחדת שוגרה לניהול בקשה בירוקרטית שתוביל לשחרור האם. עד לבית המשפט הן הגיעו. “השופט הצדיע לי”, מספרת המנהלת.
הכול, ללילה אחד. רק כדי שהאם תחבק את ילדתה ותשמח איתה בליל כלולותיה. זה לא היה פשוט, אבל רגע לפני הרגע האחרון הן הצליחו במשימה.
סופו של הסיפור קצת פחות חגיגי. עד היום הצוות נושא על ליבו חרטה. איך לא חשבנו על כך קודם?
מתברר, שהאם הגיעה אל אולם השמחות לא ממש לבושה בבגדי חתונה, וזה עוד בלשון המעטה. על הפרט הזה הן לא חשבו, ועד היום הן מייסרות את עצמן על כך.
לא שהשמחה לא הייתה מושלמת. חתונה, שבע ברכות, וכשהילדים נולדים לאותן בוגרות, הדאגה נמשכת גם לדור הבא. ‘מועדון בוגרות’ קוראים לזה באופן רשמי. באופן מעשי, זה הכל כולל הכול. אם צריך טיפול שיניים, אם צריך לעזור בביגוד. בקיצור, הן הילדות של כולם, שם במוסד.
2.
על ‘מפעלות שמחה’ שמעתי, כמו כל עם ישראל, דרך אמצעי התקשורת. ידיעות שחורות משחור על עמותה, אותה מנהלת “רעייתו של שר הפנים”. בארבע לפנות בוקר נשלפו נשים משנת הלילה שלהן, והובהלו אל חדרי החקירות. התחושה שנצבעת היא שמשהו אפל מאד קורה שם מאחורי הכתלים של המוסד. גם אני, כמו כל עם ישראל, נשאבתי אל אותה תחושה.
במהלך השנים האחרונות ניסיתי מספר פעמים להגיע אל ‘מפעלות שמחה’, כדי לראות במו-עיני “מה יש שם בעצם”. מסיבות כאלו ואחרות, זה לא יצא אל הפועל. אבל ככל שהחקירות העמיקו, ככל שהכותרות השחירו, ידעתי שמבחינה עיתונאית אין מצב שאני לא מגיעה לשם ובוחנת במו-עיני במה מדובר. לא נכון לסקר מוסד, מבלי לבחון גם את הצד השני של המטבע.
שיפי סננס,ריבקי חסדיאל ושרי רוט. צילום: באדיבות המצלם
לא קל היה לפרוץ את החומות ולהיענות בהסכמה לבקשתי. זה לא רק להקדיש לי שעות, לערוך סיור, כשכל הראש נתון בקשיי היום-יום הלא פשוטים אליהם נגרר המוסד שלך; זה גם להכניס עיתונאי בימים אלו, שבהם כל שיחת טלפון עלולה להיות מוקלטת וכל שיחת רעים, מי יודע אם בסופה לא תודלף.
אבל בסוף, ביום שני האחרון, נקשתי על דלת הבניין שברחוב ישא ברכה 32.
3.
אודה על האמת. זה לא מה שציפיתי לראות. הייתי בטוחה שאמצא כמה משרדים, המון קלסרים מלאים בעיקר בצ’קים ובכספים… קצת תלמידות, קצת כיתות. כלומר – המון כסף וקצת כיסוי אנושי לסיפור.
עוד תובנה: אני לא זוכרת סיור בעבר הרחוק או הקרוב במוסד כזה או אחר, שהותיר אותי בכזה הלם. אני אפילו לא יודעת להניח את היד על הנקודה בה הצמרמורת אחזה בי. אני חושבת שזה היה ברגע בו פתחנו את דלת הספריה הדידקטית עמוסת הספרים ואת ברכת השלום החייכנית אמרה לי בחורה ‘מיוחדת’. היא הייתה כה נרגשת לקראתנו, שלא סיימה לספר על העבודה שלה ועל כמה שטוב לה כאן.
“כיף לי”, חזרה ואמרה, כשהיא מרעיפה מבטים מלאי אהבה לעבר צוות המורות והמנהלות שצעד איתי.
היא לא יחידה. יש עוד עובדות מהסוג הזה, הבנתי אחר כך. אלף מילים ואפילו אלפיים תמונות לא היו מכים בתודעתי כפי שעשו המפגשים האקראיים הללו עם העובדות והתלמידות. ועל כל שאלה של “מאיפה אתן?” הובילו התשובות לפריפריה – מצפון ועד דרום. כן, המון עדות המזרח, אבל בהחלט לא רק. הרבה מקרים של בתים קשים, אבל ממש לא רק. המון חומר אנושי מעולה, של בנות שבאו בגלל הרמה המקצועית ושפע המגמות.
אחרי הכול, לא בכל סמינר תקבלו לימודי גרפיקה ממוחשבת ברמה שבה נותנים כאן, בסמינר, שהבה נקרא לו בשם – “הסמינר של יפה”.
גינון טיפולי, תנועה בריאותית, הוראת הדרמה, תקשורת חזותית, הנדסאות, מזכירות רפואית, הנהלת חשבונות, תואר אקדמי במוזיקה… טוב, אני לא בטוחה שאני זוכרת לחזור על כל המסלולים שמעניק המוסד. יש תיכון ‘מרגלית’, ויש גם סמינר ‘שבילי בית יעקב’ כהמשך, וסמינר מקצועי בשם ‘אפיק’. יש גם פנימייה למי שמגיעות מחוץ לעיר.
‘מפעלות שמחה’, מכנים את המקום במשטרת ישראל, ומן הסתם יש מי שמדמיינים אותו כאיזה מפעל יצרני.
אז זהו, שהוא לא. “זהו מפעל של נשמות”, כפי שהגדירה אחת מהמנהלות.
הייתה שם המנהלת המקצועית, סגניתה, מדריכות, מורות, ואפילו אחת שהוצגה בפני כ”האם המאמצת”. כשיש בת שזקוקה לבית חם, היא זו שנוטלת אותה אליה, ופשוט מאמצת. ולא שאין לה ילדים בבית. יש לה בית ברוך בילדים. אבל כשיש מקום בלב, יש מקום גם בבית.
וכשהן מנסות להסביר לי מהו מגוון התלמידות המגיעות לכאן, אני, ככתבת פוליטית, מתקשה שלא להשתמש במונחים המוכרים לנו. “פה לומדת בעצם הבת של מסעודה משדרות”, אמרתי.
“לא, לא רק”, נזעקה המנהלת, שלא בטוח הבינה למה אני מכוונת. “יש כאן את כל המגוון”, היא מדגישה. “יש בנות שמגיעות מ’בית יעקב’, בעיקר משום שהן מחפשות את המקצוע הספציפי שיש רק אצלנו. הכיתות, הטרוגניות לחלוטין”.
סיירתי, התרשמתי, ראיתי במו עיני. בנות ‘בית יעקב’ לכל דבר. זהו בדיוק המודל של הסמינרים פעם. אני עוד זוכרת את סמינר ‘וולף’ בו למדו בנות מבני ברק, אבל גם מהפריפריה. הן התגוררו בפנימייה הסמוכה. עדות מזרח, לצד אשכנזיות, ורמה לימודית גבוהה. ככה למדו כולן בירושלים, בחיפה, ברחובות, בנתניה, בתל-אביב, ובעצם, איפה לא?
כמה עצוב שהיום הדברים השתנו.
“כשיפה קראה לי לכאן, לפני כ-15 שנים, היא אמרה לי שמה שהיא רוצה פה זה מוסד ‘עם כל הלב, לכל אחת’. וככה זה. בדיוק ככה זה”, אומרת לי המנהלת.
לפני משהו כמו 19 שנה החליטה יפה דרעי לצאת לדרך ולהפעיל את העמותה. כמעט 800 תלמידות לומדות בכל המסגרות.
4.
את שיפי סננס יצא לי לפגוש במהלך השנים מספר פעמים. כשהגעתי לסמינר ביום שני משהו בפניה נראה מודאג. לפני כמה חודשים הופיעה בערוץ 2, כשהיא מנסה לאגור את כל הכוחות ולדבר לעם ישראל.
זו לא הטלטלה הראשונה שעברה על חייה. כילדה קטנה חיה בצל אבא שפרח כמטאור בשמי הפוליטיקה הישראלית, ואז, בחטף, עזב את הבית ביום לא בהיר אחד ועשה כשנתיים ב’מעשיהו’. לחשוב על זה, ולהתחלחל.
ואז, שנים אחרי שהיא נישאת, אבא שלה חוזר אל הזירה הפוליטית. סגירת מעגל מרגשת. אבל לא חולפות אלא שנים מעטות, והם שוב נקלעים למעגל הלא נגמר של החקירות. והפעם, גם היא חלק מהסיפור.
“אמא שלי יכולה לפתוח את הארון האישי שלה או שלנו, לשלוף משם בגדים ולתת לתלמידה שצריכה את זה”, היא זורקת פתאום, אחרי דקות ארוכות בהן האזינה למנהלות בדומיה. משהו יושב לה על הלב, אני מרגישה, והיא מתכוונת לפרוק.
“ארון?” שואלת רבקי חסדיאל, המכהנת כמזכירה כבר כמה עשרות שנים. קודם עבדה עם אריה דרעי במשרד הפנים, ואז יפה שלפה אותה אל הסמינר שלה. היא גם הזרוע הביצועית של הסמינר בדרכו לקושש תרומות. “לא פעם ולא פעמיים ראיתי אותה פותחת את הדלתות של האוטו ומתחילה להעמיס. לכלה. לתלמידה שמתחתנת”.
מורות ותלמידות מספרות על עצמן. צילום: באדיבות המצלם
“תביני, זה כמו משפחה פה”, מכניסה אותי רבקי לתוך האווירה. “את יודעת מה יושב ליפה ולשיפי על הכתפיים? להגיד על עמותה שמנוהלת בסדר מופתי ומקפידה על קלה כבחמורה, לעיתים גם בדקדוקי עניות, שמחזור הכספים שלה אינו מנוהל ביושרה? שהכספים מנוטבים לאפיקים אחרים ולא תקינים? זהו הרוע בהתגלמותו! כי מלבד התקצוב החלקי, ישנו עול משמעותי המונח על כתפיהם. שילוב של תחזוקה שוטפת, הכולל שכירות מבנה, משכורות ושעות מעבר לתקציב, ועזרה לחלק מהבנות שאין ידן משגת לממן את כל שכר הלימוד, לאמץ אותן, להבטיח להן עתיד טוב יותר…
“כהמשך לתיכון, יש לנו פה סמינר מקצועי. רק מקצועי, ללא הוראה. חלומן של בנות רבות, שלא רוצות לשלם סתם על לימודים שלא יביאו להן תועלת בעתיד. אבל אין על זה תקצוב של משרד החינוך, כמו שיש למסלולי ההוראה (זה נכון. זו הסיבה שמנהלים נלחמים להשאיר את המגמות ה’מסורתיות’ הללו – ש.ר.) מה גם שהעירייה למשל מתקצבת את התיכון, אבל לא מחויבת לסמינר, שאינו נכלל בגדר חינוך חובה”.
שיפי עצמה, מתקשה לקלוט מה רוצים מהם.
“אבא אפילו לא יודע מה אנחנו עושים פה. הוא עסוק מעל לראש בצרכי ציבור, דאגה לציבור, פוליטיקה, ש”ס. יש לך מושג כמה אמא מתמסרת למקום הזה? כמה עול זה? כמה לחץ מטורף מונח על כתפיה? לא פעם אני שואלת אותה, ‘אמא למה לך?’ אז למה נטפלים גם אלינו? למה לא משאירים לנו את חלקת האלוקים שלנו בשקט? מה רוצים? שנסגור? מה נגיד למאות הבנות שתלויות במוסד הזה?”
לאחרונה נאלצו היא ואמה למשכן רכוש רק כדי לשלם משכורות ולהמשיך להחזיק את הראש מעל לפני המים. כמנכ”לית המוסד, היא חשה אחריות. כואב לה.
“תראי”, היא אומרת אחרי דקה של מחשבה. “איך אגדיר לך את זה? אמא שלי אשת שליחות. בעצם, ההורים שלי הם אנשי שליחות”.
“אני עצמי ישבתי מול תורמים, וסגרתי תרומות”, מספרת לי רבקי. “בין השאר, היו גם קרנות מוכרות שנרתמו לממן לתלמידות שירותים פסיכולוגיים ועוד. אבל אז תפסה אותנו החקירה, ופתאום הטלפונים נטרקים. ‘עמותה בחקירה, סורי, אנחנו לא יכולים’. אנשים גם מפחדים שאם יתרמו ייקראו מחר לחקירה, אז למה להם?”
את רבקי, אגב, משכו בארבע לפנות בוקר מהבית.
“שיבינו. יש בנות שזה בעצם הבית שלהן!” אומרת לי המנהלת, בעצב רב, ומוליכה אותי אל הפנימייה. המיטות מוצעות, טוב, חדר של בנות אחרי הכול. “הנה השנה החלטנו להתקין להן מזגנים. היה להן קשה בלי”, היא מספרת. “השקענו, וכעת הכול מחובות”.
במטבח הסמינר. צילום: באדיבות המצלם
ופתאום הררי כתבות שכותרתן ‘דרעי’ על מי שאשתו היא האמא של כל המפעל הענק הזה.
ותקשיבו, מה שרואים מפה, לא רואים בשום אופן כשיושבים רכונים על מקלדת. איך אמר השבוע אריה דרעי, בישיבת סיעת ש”ס? “אני מצר על כך”. הוא התייחס לדבריו על הגר”ש עמאר.
טוב, אז אני ‘מצירה על כך’ שלא הגעתי אל המקום הזה הרבה קודם לכן. מציעה לכולכם, בואו, תראו, תתרשמו במו-עיניכם.
כל הסיפור ייראה לכם פתאום אחרת לגמרי.
5.
“ילדתי תריסר, אבל הילדים שלי אומרים שיש לי כמה מאות ילדות”, מנסה המנהלת להסביר לי עד כמה מדובר פה במשפחה. האמת, זה סוחף. זו תחושה שנמצאת פה. זה או שיש אותה במוסד לימודי – או שאין.
ותקשיבו. כבר ביקרתי בימי חיי בסמינרים, מה שראיתי פה לא ראיתי שם.
המקום הזה נטול סנוביות, אין כאן תחושה של ‘אף למעלה’, של מישהו ‘מלמעלה’ שעשה לך טובה שקיבל אותך ללמודים. כולן מתקבלות ‘מכל הלב’, ואז הצוות – המורות נראות חיצונית בדיוק כמו מורות בסמינר, אין הנחות בלבוש, גם הבנות, אגב – נכנס לתמונה ופשוט מתחיל לחנך. את האמת? קצת מזכיר לי את הימים בהם אני הייתי תלמידה. הימים בהם סמינרים היו חממה לחינוך, פתחו דלת לכל מי שהתדפקה עליה, בלי סלקציות, בלי לבדוק מה מוצאה של הסבתא – מקנס או ורשה.
התבוננתי בהן, בבנות, חלקן יצא משיעור אחד ועבר לכיתה אחרת, והן נראו לי כל כך עדינות, כל כך יראות שמים. לראות את ה’שלום’ שהן אומרות לצוות, קצת קשה לזייף את זה. אתה מרגיש כשזה מעושה, מפוחד, מבוהל, וכשזה נאמר בחמימות. מכל הלב.
מורה חבושה במטפחת מתקרבת, והמנהלת לוחשת לי, “זו, המאמצת”. מתברר, שככה קוראים לה פה. “היא כבר החזיקה בבית שלה תלמידה שהמשטרה הייתה בעקבותיה, אבל שוקמה ברוך ה'”.
“הרבנית יפה דרעי אומרת כל הזמן, ‘תנו להן הזדמנות’. יש כאן בנות שאף אחד לא האמין בהן, והן מגיעות לכאן, ונפתחות כמו פרפרים אל האור”.
אנחנו נכנסים לחדר מחשב מרוהט ומצויד במיטב הציוד. בפינה, ליד מחשב, יושבת ילדה ומזיזה את העכבר אל מול המסך.
למה את פה? שואלת אותה אחת מהמורות.
“נרגעת”, היא עונה. והצוות יוצא. כן, זה מקובל כאן. הן מכבדות את זה.
אריה דרעי, אמו אסתר ע”ה ויפה, ביום כניסתו למשרד הפנים. צילוןם: Yonatan Sindel/Flash90
6.
פגשתי את יפה דרעי בכמה מהשמחות, אבל המפגש היותר משמעותי היה ביום פתיחת הכנסת ה-20. היא הגיעה אל הכנסת, מלווה בחמותה, אסתר. ראיתי אותן במליאה, ואחר כך כשהן יושבות במזנון החלבי ולצידן נשות ח”כים אחרים של ש”ס.
הן, “והמנהיגה עצמה – יפה דרעי”, כך תיארתי אז בטורי. “מנהיגה משום אופייה המיוחד. היא חזקה, פקחית, ומאוד לבבית. לצידה ישבה השוויגער, ה’אמא של’, האשה שעברה חיים כה קשים בצל השלכתו של בנה אל הכלא, הבן בו כל-כך התגאתה בהשבעות הראשונות שלו בכנסת, בהיותו צעיר לימים.
“יום שלישי השבוע היה רגע של נחת עבורה. סגירת מעגל. הנה זכה בנה להפוך חזרה למנהיג ש”ס, להביס את אויבו משכבר הימים אלי ישי – ולהגיע שוב אל הכנסת. לא כאחד משלישיה (כפי שהושבע בכנסת הקודמת), לא כמי שפניו לאופוזיציה, אלא כשר”.
לא חלמתי אז ששנים כה מעטות יחלפו והיא תמצא את עצמה שוב בעין הסערה, כשהאמא אסתר ע”ה כבר אינה עוד בין החיים.
7.
תשמעו סיפור.
הימים ימי המשפט הסוערים של אריה דרעי. הציבור הספרדי החל לשקם את עצמו ואת מעמדו, והחל בניסויים ראשונים בדרך להקמת מוסדות עצמאיים, לא תלויים ב’אחינו האשכנזים’, שידעו אז, כמו היום, להפלות.
באותם ימים נוצרה בעיה כלשהי בתיכון ספרדי שהוקם – והעסק קרס. אנשים החלו להגיע אל הגר”ע יוסף ולבכות: ‘הנה, הספרדים לא יודעים לעשות כלום, והכול קורס’. למרן זצ”ל זה כאב.
במקביל, הם נקשו גם על דלת הבית שברחוב הקבלן 28. “ומי פותח את דלת הבית אצלנו? אני, נו מי?”, מספרת לי יפה, כשאנחנו יושבות במשרד, זו לצד זו ומעלות זיכרונות.
“ואני אדם רגיש, אולי רגיש אפילו אובר, אני שומעת את הצרות וזה נגע לי בלב. בלילה אריה מגיע הביתה, וכמו תמיד, אני מספרת לו על חוויות היום. אני מספרת לו על מה שהאנשים האלו הטיחו. אומרת לו: ‘תשמע, הם צודקים’, ואז, כשאני עומדת מולו וחשה שהוא אובד עצות, אני מקבלת החלטה. ‘אריה אל תכעס עלי, יש לי רעיון. אני מוכנה לקחת את האחריות על עצמי ולהציל את המוסד הזה. מה אתה אומר? בוא נעזור להם’. אריה מסתכל עלי, לא מגיב, לא אומר לי לא ‘כן’ ולא ‘לא’. פשוט לא מגיב.
“למחרת, הוא מגיע לרב עובדיה, ושואל אותו מה קורה עם הסמינר שנסגר. הרב התחיל לבכות. פשוט לבכות. ‘מה אני יכול לעשות’, הוא אמר לאריה, ‘אני לא יודע איך לעזור להם’. פתאום אריה קם, וזורק: ‘אשתי מוכנה לקחת את זה על אחריותה’. הרב קם על רגליו, חיבק ונישק את אריה, בירך את בית הספר, ו… ככה התחיל הסמינר שלי”.
הגר”ע יוסף זצ”ל. צילום: פלאש90
עם ברכה של הרב עובדיה זצ”ל היא ניצבת היום הזה, מול הררי בעיות שמקיפים אותה מכל עבר ומנסה לשמור על שלווה. לא רק על השלווה שלה, גם על שלוות הילדים. כשהבנות חשות מועקה, מה יותר ספונטני מלהרים טלפון לאמא. לאמא יש את הבעיות של עצמה, אבל היא תמיד שולפת משפט מעודד.
תגידי, מאיפה יש לך כוחות? האמונה הזו, מאיפה? זה מהחינוך שקיבלת במוסדות החינוך? זה בא עם החיים? – אני תוהה בקול. האמת, אולי לא יפה לשאול בן אדם שהמוסד שלו כמעט וטובע אל מול עיניו, מנין לו כוחות. אבל אני מעזה.
“מאיפה לאמא יש כוחות”, שיפי צוחקת. “אמא חזקה. היא אשת חזון, אשה עם המון מוטיבציה ועם אמונה אדירה”, היא אומרת.
“טוב, זה לא בדיוק חזקה”, אומרת יפה. “אני רגישה כמו כולם. אבל יש לי אמונה. אני בטוחה שלכל אחד יש את זמן המלכות שלו, וגם להיפך, לא תמיד אנחנו מבינים מה הקב”ה רוצה מאיתנו, אבל מה שאני יודעת זה שאני נלחמת כעת לא את המלחמה שלי, אלא את המלחמה של מאות ילדות, שהן כמו הבנות שלי, שלנו, של כל הצוות. אין להן לאן ללכת. אנחנו ההווה שלהן, העתיד שלהן, הכול בשבילן. זה מקום שקיבל את ברכת הרב זצ”ל, לא יכול להיות שהוא יינזק”.
אני מספרת לה איך קיבלתי אני, בתחילת דרכי ככתבת פוליטית, את ברכת מרן זצ”ל, והיא מופתעת. היא לא באמת מעורבת בכל הניואנסים התקשורתיים והפוליטיים, היא שקועה עד צוואר ב’בית השני שלה’, בית הספר, הסמינר.
היא מספרת לי איך נסעה לבני ברק, אל דודי הגאון הצדיק רבי שמעון גלאי, ואיך קיבלה ממנו שפע של ברכות. “הוא ירא שמים”, כך במדויק אמר לה על אריה – בעלה. “אבל העוילעם לא מספיק יודע על זה”.
אז אני לא ממש יודעת איך הצלחתי לשכנע את יפה דרעי לדבר איתי, לפתוח בפניי את שערי הבית השני שלה ולתת בי אמון בימים אלו של הקלטות ושל אדם לאדם זאב. אבל אני כן יודעת, שמי שקיבלה את ברכתו של הגר”ע זצ”ל כשהחלה את דרכה העיתונאית, הייתה חייבת להגיע אל המוסד, אותו הקימה יפה דרעי בברכתו של הרב.
8.
הבה לא נשכח: יפה החלה את דרכה בחיים עם סיפור לא קל. מגיל 7 היא בלי אמא, בהיותה בת 12 נפטר גם אביה. לגדול כיתומה מאב ואם, ולנסות להילחם בשביל להגיע למשהו זה לא פשוט. “הייתי יתומה, אבל יש בנות שהן יתומות חיות, וזה לא פחות קשה. המוסד אצלי הוא מפעל חיים, הוא התשובה שלי לילדות שאני עצמי עברתי. אני יודעת מה זה כשאין לך למי לספר מה עובר עליך, אצל מי לפרוק חוויות”.
היא התחילה בעבר בקטן. היה חשוב לה ‘הכנסת כלה’. מילדה קטנה יתומה, שראתה איך החברות שלה לא תמיד משיגות כמה לירות בשביל לקנות משהו, הקימה גמ”ח זעיר כדי לאפשר להן לקחת כסף ולהחזיר לה ‘כשיהיה לכן’, הפכה ל’אשתו של’ שניהלה את מפעל ‘יהודה יעלה’ וסייע לכלות. זה היה נראה לה המעשה הכי טבעי שיכלה לעשות למען כל מי שאין לה.
תשאלו את הילדים שלה, הם יספרו לכם איך “אמא כל הזמן פותחת ארונות, לוקחת, ומעבירה לתלמידות”. כן, היא מחייכת ומודה ב’אשמה’. “אני כל הזמן לוקחת מהארונות שלי, של הבנות. אם יש בגד חדש לא מתאים, פה זה קטן, זה צר, זה צמוד, זה גדול. אני מיד אורזת ונותנת לבנות. גם הן בנות שלי”.
בסיומה של כל שמחה, עם ערימת מתנות שחלקה מכילה מתנות כפולות, מתחיל שלב המיון. “לא מחליפים בחנות, פשוט שמים בצד, מעמיסים על הרכב, ומעבירים לכלות של המוסד. סירים, מגבות, מפות, הכול. אני הרי קונה לבנות שלי הכול לפני החתונה, אז לעיתים המתנות חוזרות על עצמן. אבל אין שום בעיה, יש ברוך ה’ מיד למי לתת”.
לא, זה לא מקום עבודה בשבילה. זה לא משרד שמגיעים אליו, מחתימים כרטיס והביתה.
“זו עבודה עם נשמה”, אומרת לי יפה. בבית, הילדים, לא פעם מנסים לשכנע אותה ‘עזבי הכול, למה לך, כל כך קשה לך’. אבל היא נחושה. “אם ה’ שם אותי פה, יש לי תפקיד, אני מאמינה בזה באמונה שלמה ואני לא אפספס את התפקיד הייעודי שלי. כי הקב”ה נתן לי כזו מסכת חיים לא קלה ולא פשוטה בכלל, שזה מחייב אותי לעשות למען האחרות. האמת, אפילו אני עצמי לא ידעתי מהם כוחות הנפש שיש לי. תוך כדי הסערות שעברנו, בעצם גיליתי את עצמי.
“אז תמיד היו לי שאיפות. חלמתי לגדל בית של תורה, לגדל ילדים לתורה, והנה פתאום נקלעתי לסערות בלתי נגמרות. אבל אני לא באה בטענות להקב”ה. אני מודה לו על שזיכה אותי לכל העשייה הזו, שבעצם מהווה סגירת מעגל לכל הילדות שעברתי אני”.
מצמרר.
לבוא, לראות, להתרשם.
ולדעת ש’מפעלות שמחה’ הוא לא סתם שם ברשימת עמותות, הוא לא איזה סתם מפעל שמגלגל כסף – זהו מפעל שעוסק בנשמות חיות ונושמות. הוא מפעל שמשקיע בהווה ובעתיד שלהן. מפעל שתורמים היו אמורים לפתוח בפניו את ליבם ואת כיסם, בלי קשר לזהות העומדת בראשו וזהות בעלה.
רק משום מה שעושים בין כתליו.