1.
הנושא המרכזי בכל העיתונים החרדיים בסוף השבוע היה האבל והמספד על פטירתו של זקן המשגיחים הגה”צ רבי דב יפה זצ”ל.
בעניין הזה, דומני ש’משפחה’ לקח את כל הקופה – ובענק. כבר בחג הסוכות האחרון יצא מנחם פינס לרכסים, שם שוחח עם “מרן המשגיח”.
הנה קטע מהכתבה אז:
“השאלה הצטיירה על פניו של מרן המשגיח הגאון הצדיק רבי דב יפה בשילוב של תביעה נוקבת וחיוך רחב מאין כמותו – – –
‘מוסר אתה לומד?’…
הוא המתין בנחת לתשובה, כאילו אין עוד עשרות אנשים מאחורינו הממתינים ל ‘גוט שאבעס’.
הבטתי בו אז, נער צעיר, בתחילת דרכו בישיבה לצעירים והמילים מיאנו לצאת מן הפה. רק ביקשתי לראותו בהיכלה של ישיבת ‘כנסת חזקיהו’ בשבת שבה התארחתי ב’רכסים’. ולפתע מצאתי עצמי כשידי חבוקה בכף ידו, ועיניו הטובות, התמות, הרחומות, הביטו הישר לליבי”.
זה היה רק הפתיח. ובפנים, שיחתו עם רבו ומורו, אליו הגיע מלווה בבנו. “השעות נוקפות, הדפים נערמים מכל עבר, ואז אתה מבין בצורה הכי ברורה שכשלת לחלוטין. לא ניתן, בשום אופן, לצמצם את מרן המשגיח רבי דב יפה לכדי כמה אלפי מילים. אי אפשר לתת אפילו נגיעה קלה, איזו תחושה, הרגש, אולי משהו מתורתו ודבריו השופעים”, סיים פינס את כתבתו כמתנצל.
ומכל הררי המילים שניבטו אלי השבוע ודיברו על האיש הקדוש מעיר התורה הצפונית, אהבתי במיוחד את זו שנכתבה עוד בהיותו החיים, על רקע שיחה איתו.
וכך הוא מסכם, השבוע, מתוך הצער והאבל.
“כמו עוד אלפי תלמידים רבים, הן שלמדו אצלו בישיבה והן בכלל עולם התורה, זיכה אותי הבורא להתחשמל ממכת ברקו של המשגיח, שתמונתו הזעירה הייתה חבויה בכיסי בימי בחרותי, באשר פניו בכל עת זעקו כתמרור ‘עצור’.. רבי, אתה שהיית לי אי קטן של שפיות, אתה שאליך נמלטתי בכל פעם שהעולם המשוגע הזה הטביע אותי עד אפס נשימה, או אז היית שולה אותי מן המים, זורק אותי לתוך יורה של צוננין ורותחין בו זמנית מכה בי בשלווה מוחלטת בשבט מוסר, באפס רחמים. רק רציתי לומר תודה. תודה על שהצלת משהו בחיי, שנתת משמעות ודרך, שהדלקת את האור גם אם עדיין אלך בעיניים מכוסות בסמרטוטו של עולם הזה”.
מרגש, נוגע ללב, פורט על נימים, וכל מה שתרצו להוסיף – יגיע לכותב ביושר.
2.
יפה עשה יעקב ריבלין כשפרגן לעמיתים למקצוע.
את הפרגון הראשון העניק לי: “דרעי ידע על קיומה של המנהרה הזאת לפני כחודש וחצי (העיתונאית שרה רוט רמזה עליה מספר פעמים) אך השתעשע בתקווה שהאיש שחפר אותה לא יאפשר להפעיל אותה מחשש שהוא עצמו ייפגע”.
הפרגון השני ליוסי אליטוב: “למקורבי דרעי יש השערה שעל פניה נשמעת הגיונית יותר. בשבוע שעבר פרסם עמיתנו העיתונאי יוסף יצחק אליטוב על מפגש של פעילים עם השר דרעי שבמהלכו נאמרו דברים חמים ביותר על הגרש”מ עמאר. ציטוט: ‘מה אתם חושבים? לא כואב לי על מה שקורה עם רבה של ירושלים רבי שלמה עמאר? הוא חלק מההנהגה שלנו. בשר מבשרנו. חייבים לשתף פעולה יחד. גם כלפי שמיא. אם לא נפעל לעשות שלום בציבור הספרדי איך נזכה לסיעתא דשמיא?’ לדברי המקורבים הפרסום השבוע נועד לסכל את המשך ההתקרבות בין דרעי והגרש”מ עמאר”.
שאפו על הפרגונים.
3.
לעומתו, לא נכון נהג ‘משפחה’ כשלא טרח לפרגן.
תחת הכותרת (בעמוד השער) “התרת הספקות”, ותוך הדגשה של “פרסום ראשון”, יצא העיתון בכותרת משנה: “מוקדם מן הצפוי: מרן הגר”ח קנייבסקי הכריע השבוע את הבחירות לראשות עיריית בני ברק”.
אז ככה: מקדמת דנן ידועה תמיכתו של הגר”ח קנייבסקי באברהם רובינשטיין. לשם כך אין צורך לקרוא שבועון. אני לא מכירה יהודי בני ברק, ובכלל, שסבר שתמיכתו של הגר”ח נתונה למועמד אחר. כשנכנס אברהם רובינשטיין לבית הגר”ח ברשב”ם 23 הוא לא פעם מתקבל בקריאת ‘הנה ראש העיר’.
כל השאלה, עליה כתבתי כבר בתחילת השבוע שעבר, הייתה איך תתקבל ההכרעה המשוקללת, לאחר שישמעו דעות גדולי ישראל ובראשם נשיא מועצת גדולי התורה של ‘דגל התורה’, מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטיינמן, שתמיכתו לא נתונה לרובינשטיין ונעה בין תמיכה במנחם שפירא לבין החזרת ח”כ יעקב אשר אל הזירה הבני-ברקית. איתו בדעה הגר”ג אדלשטיין.
הנה כותרת ישנה בחרדים 10:
אז נכון שסביר להניח, כפי שאירע בסוף הקדנציה הקודמת, ישגר הגר”ח מכתב בקשה אישי ומיוחד להגראי”ל, וסביר להניח שהבקשה אף תתממש (למרות שלעיתים הגראי”ל בלתי צפוי בהכרעותיו הפוליטיות), אבל מה עוד חדש?
הלשונות הרעות טוענות שהכותרת הגיעה לאחר החשיפה בחרדים 10 על התוכנית להקים ועדה שתכריע, בשקלול ה’בריכה’ כולה, ותוך מבט על מפת האינטרסים בכלל ערי הארץ:
היתכן שיש מי שלא אהבו את הרעיון של הוועדה ומיהרו לספר ל’משפחה’ על הכרעה ברורה, כאן הרגע ומיד, בלי שום ועדות, ללא התייעצות עם שאר בתי גדולי ישראל?
ויהי לפלא.
כך או כך, שלומי גיל כותב: “השבוע ביקשו גורמים בסביבת שפירא להקים ועדה מוניציפאלית שבה יינתן ביטוי לקולות של חלק מהעסקנים הצעירים יותר ב’דגל התורה’. האפשרות הזו נקטעה עוד לפני שנולדה בשל הביקורת הפנימית שקמה למאבק. לא מעט גורמים בתנועה ראו בהקמת ועדה כזו כפגיעה במעמדם של גדולי ישראל שעתידים להכריע בסופו של דבר את זהותו של ראש העיר של בני ברק”.
אז ככה: בשיחה עם שלומי גיל הוא טוען, אגב, שלא ידע על הפרסום שלי, בניגוד לריבלין, שהיה עירני, ידע, וגם פרגן.
ולגופם של דברים: איש לא חשב שוועדה תסיק מסקנות ותודיע הודעות, מבלי להניח את המסקנות על שולחנם של גדולי ישראל. ועם המשפט “לא מעט גורמים בתנועה ראו בהקמת ועדה כזו כפגיעה במעמדם של גדולי ישראל” – אפשר להתווכח. שכן, שמעתי “לא מעט גורמים בתנועה” שרואים בכל ההתנהלות הזו בבני ברק “פגיעה במעמדם של גדולי ישראל”.
4.
אפרופו האמירה ש”לא מעט גורמים בתנועה ראו בהקמת ועדה כזו כפגיעה במעמדם של גדולי ישראל” – מה הייתם רואים במשפט הבא, אף הוא מתוך כתבתו של גיל: “ל’דגל התורה’ העירונית אין לעת עתה מועמד ראוי מטעמם לראשות העיר, ובכלל, לא ברור מי יהיה הגורם שיכריע האם לממש את ההסכם עם פרוש או לנסות לסחור בו עם ש”ס או עם פרוש עצמו”.
היתכן “שלא ברור מי יהיה הגורם שיכריע”? לפי הקטע הקודם, בטח שברור. שואלים את גדולי ישראל. אלא מה? צריך להביא בפניהם את המפה כולה ו”לנסות לסחור עם ש”ס או עם פרוש עצמו”? זהו בדיוק תפקידה של הוועדה המתוכננת. לסחור, להציג את המסקנות בפני גדולי ישראל – שיקבלו את הכרעות.
כי עסקנים ומשב”קים אינם קובעים. נקודה.
5.
כבר הענקתי לה צל”ש בעבר, אך דומני שיש לחזור על כך.
אני מתכוונת לסדרת הכתבות המשובחת של ר’ גיל (קוראים לה רחל, ואני מרגישה צורך לגלות לכם זאת, מקווה שהיא לא תכעס) על נושא השידוכים.
אז אחרי הפסקה קצרה היא חזרה. הפעם עם סדרה חדשה, בנושא דומה: תחת הכותרת ‘יקרה הדרך לחופה’ היא מפציעה השבוע עם כתבה שכותרתה ‘בסימן טוב ובמזל חוב’, הפותחת, איך לא, בתיאור הבא: “שבוע אחרי החתונה שלי אבי, רק בן 49, חטף התקף לב.
חופה. אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה. Yaakov Lederman/Flash90
“המצנתר של אבי אמר לנו בפירוש שאדם כמוהו, בלי היסטוריה של מחלות לב משפחתיות, עם כרטיס ביקור רפואי מצוין, הוא הוכחה לאיך הלחץ יכול להרוג, ממש כך”.
היא מודה שאין בכוח הכתבות לשנות מציאות, ובכל זאת, נחושה לנסות.
“‘אני ערב חתונה ולא נעים לי להודות שמרוב הוצאות וחובות שיש לנו, אני יותר לחוצה מאשר שמחה’, מתארת ירושלמית שבעוד מספר חודשים עומדת להשיא את בתה השלישית…”
גיל מספרת על גבירים, שערכו שמחות מצומצמות ופשוטות, כדי לנסות ולהפוך למודל לחיקוי – ומסכמת: “יש בפירוש דרכים זולות יותר להגיע לחופה”.
אין מילים.
6.
אהבתי את תמימותו של אריה זיסמן ב’יתד נאמן’, הכותב מתוך רגש אחריות עצום על הצורך בהורדת אחוז החסימה.
“בבחירות תשנ”ב – 1992 – העניק הימין ברוב כסילותו את השלטון לשמאל”, הוא מספר (3 סיעות קטנות לא עברו את אחוז החסימה: התחיה, רשימתו של אליעזר מזרחי שפרש מאגודה, ורשימתו של הרב משה לוינגר) “וזה בדיוק מה שנתניהו חושש שיקרה בבחירות הבאות ומכאן הניסיון שלו להחזיר חזרה את אחוז החסימה..
“המטרה של נתניהו הינה ברורה. ראש הממשלה מבקש למנוע בזבוז קולות מהימין, בעיקר של מפלגת אלי ישי (קוראים לה ‘יחד’ – ש.ר.). כמו כן הוא חושש מהאפשרות ש’הבית היהודי’ יתפצל בגלל חילוקי דעות פנימיים, במקרה כזה ‘האיחוד הלאומי’ יילכו לבד וספק רב אם יעברו את אחוז החסימה הגבוה”.
“במצב כזה”, כותב זיסמן, “לא ברור מדוע קיימת התנגדות חרדית פנימית ליוזמה”, כי, הרי “יש כאן סיכון ממשי להקמת קואליציית שמאל או קואליציה נתניהו-לפיד. במקרה כזה כל ההישגים החרדים בקדנציה הנוכחית ירדו לטמיון”.
אזי, מסכם זיסמן, “מי שצריך לעשות את חשבון הריווח וההפסד הינם הנציגים החרדים שמתנגדים (כל אחד מסיבותיו) להורדת אחוז החסימה”.
כמדומני שזיסמן מתכוון לעקוץ את שר הבריאות יענקל ליצמן, שגילה התנגדות ליוזמה. נו ברור, הוא לא ממש מתלהב מהאפשרות ש’דגל התורה’ תאיים עליו בריצה נפרדת. אבל זיסמן שכח את יו”ר ש”ס אריה דרעי, שמתנגד אף הוא. בדיוק מהסיבה שהופיעה בטורו: “ראש הממשלה מבקש למנוע בזבוז קולות מהימין בעיקר של מפלגת אלי ישי”.
נראה לך שש”ס תרשה לעצמה להכניס באדיבותה את ‘יחד’ לכנסת, ועוד תתמוך בחקיקת חוק שיגיש לאלי ישי את הניצחון על מגש של כסף?
7.
בסיומו של שבוע ההקלטות מציג ‘יום ליום’ מדור חדש – ‘תומת ישרים’ הוא שמו, ובו קטע מתוך שיעורו השבועי של הראשל”צ הגרש”מ עמאר.
במקביל ממשיכים להתפרסם גם טורו של חכם שלום כהן, נשיא המועצת, וכן העמוד המוקדש ל”שאלות הוראות ותשובות משולחנו של הגאון הגדול רבי דוד יוסף”.
שלום ספרדי, לא? בפרט בסופו של שבוע כה רועש.
אז שאפו.
8.
והערה קטנה לסיום:
הנה קטע מתוך טורו של יוסי אליטוב: “המולת יום שני בסיעת הליכוד בכנסת היא מהסוערות והמגוחכות שיש למערכת הפוליטית להציע: השעה שתיים ושלושים בצהריים, זו השעה שבה מרכז העצבים של ההתרחשות הפוליטית עוברת לחדר סיעת הליכוד”.
אהבתי מאד את התיאור שלך, יוסי, על שרים “דוגמת ישראל כץ, חיים כץ, גלעד ארדן ואחרים” שלא מגיעים לישיבות הסיעה (“לא יאה להם להיות חלק מאירוע שגיבורו היחיד הוא נתניהו וגיבורי המשנה שלו הם רק מי שיריע לו בתרועות נוסח מרכז הליכוד”, כהסברו של אליטוב), וגם על מה שאירע בישיבה האחרונה מול שובתי הרעב מהימין.
אבל, למען השם, איך הגעת לעה שתיים וחצי? כמי שמקפידה להיות נוכחת בישיבות הסיעה, אעדכן אותך, ואתה מוזמן להגיע ולהתרשם במו עיניך – שלוש היא השעה הרשמית לישיבות סיעת הליכוד. אלא שנתניהו אוהב לאחר בנונשלנטיות מרשימה, ולפיכך היא מתחילה לא לפני שלוש וחצי. בשבוע הקודם, אגב, אירע נס והוא הגיע באיחור קל בלבד.
* הערה: במדור נסקרים עיתונים שנשלחו לבית הכותבת או כאלו שהצליחה להשיג בחנות הסמוכה לביתה.