1.
שכנינו החב”דניקים הזמינו אותנו לסעודת שבת.
כשחב”דניק אומר לי “בוא תעשה אצלנו שבת” – אני תמיד חושב פעמיים. אני יודע שזה בטח יהיה נעים ונחמד, ברוב מטעמים, וודקה אבסולוט, ורוח נדיבה, אלא שסדר היום בשבת, הלו”ז, שונה אצל חסידי חב”ד בתכלית.
סעודת הערב לא מגיעה מיד אחרי תפילת ערבית קצרה, כי אם זמן רב אחריה, בחלוף מזלו של מאדים. וביום השבת עצמו בכלל: זה לא שחרית בשמונה-שמונה וחצי ואז סעודה בסביבות אחת עשרה. אלא טבילה במקווה, לימוד חסידות, תפילה מאוחרת, התוועדות ארוכה בבית הכנסת, ואז, בשעת צהריים מאוחרת מאוד, סעודת שבת. בשבת מברכין תוסיפו למשימות הקדושות גם סיום של כל ספר תהילים לפני התפילה.
אבל השכן שלנו, הרב כתריאל שם-טוב, מנהל מרכז ‘מעיינות’ בירושלים, לא סתם הזמין אותנו לאכול, אלא אמר שזאת תהיה סעודה מיוחדת עם גיסו ואחותו, הרב אברהם וגולדי פלוטקין, שליחי חב”ד ותיקים בקנדה, ואיתם עוד עשרים זוגות מבני קהילתם שבאים לשבת בירושלים – חלקם בפעם הראשונה בחייהם – ורוצים לחוות מקרוב סעודת שבת אצל משפחה חסידית.
הופה, סעודה כזאת גם אני רוצה לחוות מקרוב. זה כבר נשמע משהו ששווה לוותר בשבילו על שנת הצהריים של שבת (שבת זה לפעמים ראשי תיבות: שינה בשבת תידחה).
2.
השולחן של משפחת שם-טוב יכול לדגמן בקטלוג שולחנות ליל הסדר של רהיטי שמרת הזורע. עשרות כיסאות, אינספור הגדלות, מפה ארוכה-ארוכה, וכל סלט מוגש בחמישה עותקים, כדי שיהיה נגיש לכולם.
בראש השולחן, בצד אחד, יושבים בני הזוג שם-טוב, ובקצה השני, בערך מאה מטר משם, השליח והשליחה מקנדה. ובתווך – כארבעים קנדים בכיפות בר מצווה או בלי כיפות, ביחד עם בנות זוגם, מסתכלים בעיניים משתאות על הילדים המתוקים של משפחת שם-טוב שרצים למטבח ובחזרה עם עוד ועוד עותקים של סלטים.
שם-טוב סיפר לי שהאורחים באים מקנדה לשבת בארץ, אבל משום מה שכח להגיד לי משהו קריטי: בין קנדה לישראל הייתה להם חניית ביניים של חמישה ימים במדינה ושמה פולין. זה מין מסע שורשים כזה. לא מגיעים ככה סתם לשבת בירושלים, אלא עוברים לפני כן תהליך עומק על אדמת אירופה הדוויה.
הדרך לארץ ישראל עוברת במשרפות של אושוויץ. איזה סטארט-אפ. הרי את רוב המסעות לפולין עושים נערים צעירים שלא ממש בשלים לחוויה הזאת, והנה כאן לוקחים זוגות בני חמישים-שישים לטיול שורשים כה משמעותי.
3.
אחרי קידוש, המוציא וסלמון, התחיל המעגל. אחד הדברים היפים בסעודות שבת המוניות כאלה הוא מעגל ההיכרויות. כל אחד מציג את עצמו ומדבר קצת על התחושות שלו. בסעודה הזאת אנשים פחות הציגו את עצמם – הם הרי מכירים זה את זה מהקהילה בקנדה – אבל תחושות לדבר עליהן היו להם בהחלט.
ועכשיו וידוי קטן: אני מאוד אוהב נאומים אמריקאיים. קחו קבוצה ישראלית אקראית ותבקשו מאנשים לדבר או לברך בקצרה – הרוב יתביישו ויעדיפו לשתוק, ומי שכבר כן יעלה לדבר יישען על בקבוק הסודה שלפניו ויפצח בנאום ארוך מדי, או ציני מדי, או לא לעניין מדי.
והנה כאן הם נעמדו בזה אחר זה, וכל אחד הוריד את נאום חייו. עם התחלה משעשעת, עם אמצע, עם סוף מרגש, ובעיקר עם תוכן, עם אג’נדה. אה, וגם עם תודה יפה למארחים. והכול בשלוש דקות. ספרתי.
תפסיקו לצחוק עליי שהקיטש האמריקאי עובד עליי ככה. בעצם, תמשיכו לצחוק. אבל תשמעו מה הם אמרו ותגידו לי אם זה לא עובד גם עליכם קצת. האם בין כל המניירות ומילות הנימוסים המצועצעות, לא מבצבצת אמת אחת גדולה.
4.
האורח הראשון נעמד: “הייתי השבוע בפעם הראשונה בחיי באושוויץ ובפעם הראשונה בחיי בירושלים. בשבוע אחד. אני לא יכול לתאר את התחושות. אני מרגיש שעד היום לא ידעתי מה עבר על עמנו, לא לרע ולא לטוב. לראות עוצמות כאלה, גם של השמדה וגם של בנייה, זה פשוט מעורר בי תחושה של… עם ישראל חי”.
וכאן כולנו פוצחים בשירת “עם ישראל חי” בכוונה עצומה. כן כן, גם אני. אף פעם לא חלמתי שאשיר את השיר “עם ישראל חי” פשוטו כמשמעו ולא כפרודיה על שיר עולים נדוש.
האורחת השנייה תיארה איך הם נחתו אתמול בבוקר בנתב”ג, הלכו למלון לאונרדו פלאזה כדי להתארגן, ומשם צעדו ישר לכותל. ברחבת הכותל הם פגשו מאות יהודים, והיא ניסתה לחשב כמה שעות חלפו מאז עמדה על אדמת אושוויץ.
“הרגשתי שהכול מתחבר”, אמרה, “הרגשתי שכל מי שסביבי הוא בעצם ניצול, ואנחנו חלק ממשפחה אחת גדולה”.
השלישית קמה וסיפרה שנולדה בעיירה קטנה שלא קלטתי את שמה. היא הייתה יהודייה יחידה, גם בבית הספר היסודי וגם בתיכון. “ספגתי הרבה הערות אנטישמיות ולעיתים גם קצת אלימות. כל החיים שלי יש לי ביטוי כזה עם עצמי: ‘להרים את הסנטר’. כלומר, ללכת עם הסנטר גבוה, לא לפחד, לא להתבייש. כן, אני יהודייה. אבל זה אף פעם לא היה קל. והמסע הזה, הימים האחרונים האלה, הרימו לי את הסנטר למעלה, הכי גבוה אי פעם”.
5.
ואז קם ריימונד. מהחיוכים בקהל אני מבין שמדובר ב”טיפוס” הקבוצתי: “אומר את האמת, הבוקר רציתי בכלל לנסוע עם אשתי לים של תל אביב. לא תכננתי להצטרף אליכם לסעודה הזאת”, הוא פותח וקצת מביך את הנוכחים.
אבל אז הכול מקבל תפנית: “ופתאום לקחתם אותנו לבית הכנסת, ושם ראיתי את ברכת הכהנים (הוא קרא לזה ‘דוכן’). אצלנו, בקנדה, עושים את זה רק כמה פעמים בשנה, והנה פתאום ראיתי את זה פה, בירושלים, בסתם שבת בבוקר. וחשבתי על המילים האלה, ועל הילדים שלי והנכדים שלי שנמצאים איתי בברכת כהנים מתחת לטלית בחגים כשאני הולך לבית הכנסת: יברכך השם וישמרך… אני מבטיח לכם שמעכשיו בכל ליל שבת אני הולך לברך ככה את הילדים והנכדים שלי. לא תמיד אני זוכר, לא תמיד אני זוכה. אבל מעכשיו אני הולך לעשות את זה”.
האישה שיושבת לידו נעמדת: “אני טיפוס שמצלם המון, בלי סוף. גם במסע הזה. התחלתי לנסות למיין את התמונות מפולין ואני לא מצליחה להשתלט. כל הזמן צילמתי. אבל אתמול בלילה היינו בכותל, ואת הטלפונים והמצלמות השארנו במלון. הסתכלתי מסביב ולא יכולתי לצלם. אז צילמתי בעיניים, חזק חזק. את התמונה הזאת של קבלת שבת בכותל, עם מאות יהודים, התמונה הכי חזקה, אני לוקחת איתי בחזרה לקנדה. אותה אני צריכה להראות, להעביר, לכל המשפחה שלי. לילדים שלי. אני חושבת כל הזמן איך אעביר להם אותה”.
“בעלי לא הגיע איתי למסע”, אומרת זו שיושבת לידה, “ועכשיו אני לא יודעת איך לחזור אליו לקנדה. הוא לא חווה איתי דבר כל כך משמעותי. אני הולכת לחייב אותו, פשוט לחייב, לעשות את המסע הזה. אנחנו חייבים להוציא עוד קבוצה. אני מרגישה שעברתי בלעדיו חוויית חיים מכוננת, וקשה לי עם זה”.
היא כמעט דומעת, ואז מתיישבת, ואחרון הדוברים נעמד: “כולם מדברים כאן על פולין ועל הכותל, ויש לנו עוד כמה ימי טיול בישראל שבוודאי יהיו מרגשים, אבל אני רוצה לדבר על המקום שבו אנחנו נמצאים כעת. נכנסנו לבית זר בישראל, דפקנו בדלת והגענו לסעודת שבת טעימה, באווירה חמה ומשפחתית. אתם לא מכירים אותנו, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו קשורים באופן עמוק. אתם והילדים שלכם הכנתם לעשרות אנשים סעודת שבת כדי שנוכל לשבת פה ביחד במהלך יום המנוחה המשותף שלנו, לעכל ולעבד את מה שעברנו, ולהיות ביחד. תודה לכם!”
אח, אם הוא רק היה יודע שפרשת השבוע מדברת על הכנסת האורחים של אברהם אבינו, הנאום שלו היה מרגש אפילו עוד יותר.
6.
וכשילדי משפחת שם-טוב מתחילים לתזז עם הקינוחים בשולחן הארוך, דודה שלהם, השליחה גולדי פלוטקין, נותנת את הקינוח שלה.
“עברנו השבוע דברים מטלטלים. כולנו בתחושת ‘וואו’. אבל מה יקרה מחר בבוקר, כשנחזור הביתה ותוך יום נהיה בעבודה בקנדה? תוך כמה ימים כולנו שוב במשרד, במרפאה, בפקולטה. האם השגרה תחזור לחיינו? אנחנו חייבים להשתנות. כל מה שראינו חייב להשפיע על חיינו. מי שהולך בשבת בבוקר למכון הכושר או לקניון, מוזמן להתחיל לבוא בשבת בבוקר לבית הכנסת שלנו, אתם מכירים אותו מהחגים.
הקבוצה מקנדה במחנה אושוויץ, בשבוע שעבר. באדיבות המצלם
“מי שמדליקה נרות שבת אבל שוכחת לפעמים וכבר נהיה מאוחר מדי, מוזמנת להקפיד להדליק מעכשיו בזמן. מי שמניח תפילין רק מדי פעם מוזמן להתחיל להניח כל יום. בעלי ואני כאן בשבילכם, כדי להמשיך את החוויה הגדולה הזאת, כדי להכניס אותה אל תוך חיינו.
“ואני רוצה להוסיף עוד משהו”, היא מסיימת, “אל תביאו לילדים בבית רק את חוויית השואה והחורבן. ילדים לא רוצים להיות חלק מעם שרק רודפים אותו ורוצחים אותו. ילד רוצה להיות ווינר. תחזרו אליהם עם גאווה יהודית, עם זהות חזקה, עם תחושת ניצחון”.
אין על רוח השליחות של החב”דניקים. הרי בימים קשים אלה כשמאשימים את כולנו בהדתה (וברצח רבין), הנטייה של רוב המגיבים היא לומר: מה פתאום. אין חיה כזאת, הדתה. חס וחלילה. אנחנו פלורליסטים. והאמת שאין אמת אחת או שתיים. אין לנו שום עניין להחזיר בתשובה. פשוט היהדות היא עושר תרבותי שחבל להפסיד.
והנה קמה מישהי ואומרת בפה מלא: הדתה זה טוב. כן, בואו נהיה דתיים יותר. יהודים יותר. מחוברים יותר. ווינרים יותר. ובגלל שהיא אומרת את זה בחן, בכנות, בחברות ובאכפתיות אמיתית, זה גם נופל על אוזניים כרויות.
ומה הכי מדהים? שברגעים אלה ממש מתקיימות עוד אינספור סעודות כאלה, מרגשות ומכוננות, באינספור נקודות בעולם, בלי שאף אחד יידע ויכתוב ויספר. שיגרת “ופרצת”.
7.
עוד מעט כבר ארבע אחר הצהריים. הקנדים מרותקים לשולחן אבל אני חייב לרוץ לתפילת מנחה לפני שתשקע השמש. ואחרי מנחה, אני נוטל מהר ידיים לסעודה שלישית עם חלה פשוטה, קצת חומוס וזיתים. בלי נאומים של קנדים נרגשים, אבל עם המון מחשבות על השבת, על ארץ ישראל ועל עם ישראל חי.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’