בשבועות האחרונים החל לנצנץ זיק של תקווה בעבור תושבי היישוב היהודי בחברון. אחרי שנים רבות של חנק ושל מניעת כל אפשרות להרחבת האחיזה היהודית בעיר האבות – מסתמנת כוונה להתיר בנייה של שלושים יחידות דיור חדשות.
רגע, אל תמהרו לצאת במחולות. אין זו אלא ראשיתו של תהליך, והניסיון מלמד שאפשר לתקוע אותו פעמים רבות במהלך הדרך.
השורה התחתונה עדיין עגומה מאוד – בעשרים השנים האחרונות נבנו בחברון היהודית ארבעה בתים בלבד. הלוואי שעכשיו יבשילו הדברים לבנייה ממשית, שתיתן קצת תנופת התפתחות ליישוב היהודי.
חמישים שנות חנק
המציאות הזאת מראה את הפער הגדול בין ההצהרות הגדולות ובין דלות המעש. כל ראשי המדינה הפריחו לחלל האוויר מילים נשגבות על חשיבות האחיזה היהודית בחברון, זכו לתשואות וקיבלו כותרות, אבל השורה התחתונה היא – חנק.
חמישים שנה אחרי שחרור חברון, תושביה היהודים חיים שם בגטו. גם כשהם קונים בית במיטב כספם, מיד דואגות מערכות הביטחון והמשפט לשלול מהם את זכות הקניין.
נוצרת כאן מציאות אבסורדית: חברון נמצאת כמעט כל הזמן בכותרות התקשורת העולמית, והעולם מתרשם ששם ישראל מיישמת את מלוא עוצמת שליטתה, על חשבון הערבים ה’מסכנים’; ואילו האמת היא שאין התיישבות יהודית הסובלת מהצרת צעדיה וממגבלות אין ספור המוטלות עליה כמו היישוב היהודי בחברון.
וזה עצוב וכואב, כי דווקא חברון הייתה צריכה להיות סמל לעובדת היותנו בעליו החוקיים של המקום, ולהדיפת התעמולה השקרית של הערבים.
הלוא אין מקום שבו קל כל-כך להראות איך הערבים מנסים לנכס לעצמם אתרים לא-להם ולסלף את ההיסטוריה.
כל ילד הקורא תנ”ך יודע שמערת המכפלה נקנתה בכסף מלא לצורך קבורת שרה. מה לישמעאלים ולשרה, אמו של יצחק? במערה טמונים גם יצחק ורבקה, יעקב ולאה, אבות ואימהות האומה היהודית. איזו זכות יש לערבים על המקום שבו נקברו אבותינו?
להפך, עצם הקמת מסגד מוסלמי על אתר יהודי מובהק היא המחשה לניסיון הדורסני של הערבים למחוק את ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל ולגזול מעם ישראל את האתרים המקודשים לו.
אותו דבר עשו גם בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, וגם שם הקימו מסגד והם לא מתביישים להכחיש את עצם קיומו של בית המקדש בהר המורייה.
מעשים, לא דיבורים
הערבים, שמציגים את עצמם כנגזלים אומללים, מנעו במשך שבע-מאות שנה (!) את גישת היהודים לקברי האבות. בקושי הרשו להם לעלות עד המדרגה השביעית, סמוך לשער הדרומי-מזרחי. ואילו היהודים אינם מונעים מהמוסלמים להתפלל במערת המכפלה, אלא כל מבוקשם שזה יהיה מקום שיהודים יכולים לחיות בו ולהתפלל בקברי אבותיהם, והם מוצגים כ’רעים’ בעימות הזה.
ככל שאנחנו נדבר בביטחון על זכותנו בחברון בפרט ובארץ ישראל בכלל, ככל שנבנה בה בלי להתנצל ובלי להיבהל מקול עלה נידף – כך נשכנע גם את העולם. אבל אחרי חמישים שנה דרושים מעשים ולא רק דיבורים.