חבר נחמד יש לי, אברך כולל מן המניין. סיפורים יש לו מכאן ועד גליציה. אבל כולם ערכיים, מלאים בטוב טעם וחן. הוא מיוחד האברך הזה, מיוחד מאוד. ראשו ורובו בתלמוד ובמפרשיו כל היום כולו, אין לו עסק בשום דבר שאינו עומד בקטגוריה התורנית.
ובכל זאת, נדמה, שאין חכם ממנו, בתורה כמובן, ובכל מקצועות הרוח.
נפשו מלאה בתובנות, ורוחו איתנה בידע רב בחכמת הפסיכולוגיה ובתורת הנפש. הרצאותיו, שנאמרות בעיקר לאוזני אברכי הכולל, שכן עדיין לא נפץ שמעו בעולם, וטרם זרח שמשו בחוצות ובשווקים, משמשות כמגדלור לאברכים המבקשים להבין את נפש ילדיהם הרכים, וכאבן בוחן לכל הורה החפץ לדעת מה לומר לבנו, ובעיקר מה לא לומר.
הוא מבין להפליא בנפש הילד, וכמעט שניתן לטעות בו שמא משמש הוא כיועץ חינוכי, או כפסיכולוג ילדים באחד מבתי הספר של הרשויות. ממש כך.
עוד פרט כדאי שתדעו, האברך הנכבד הוא ספרדי. לא ספרדי מארץ ספרד, ספרדי בן עדות המזרח.
ולמה הפרט הזה חשוב? תיכף תבינו.
וכעת, זוכים גם אתם, קוראים נאמנים ומוכשרים, להיחשף לסיפור מדהים, אחד מיני רבים, שתובנה עמוקה בצדו, תובנה כאובה ומציקה.
מציקה בגלל שכנראה היא בלתי פתירה.
•
לאברך הנכבד, בן ובת. שניהם חכמים מופלגים ומלאי תובנות, כאביהם. הבן לומד ב’מכינה’ גן חובה בלע”ז. והבת, שלומה ישגה מאד, חובשת את ספסל הלימודים בכיתה ב’ בבית הספר ‘בית יעקב’. גם הפרט הזה חשוב, תיכף תבינו למה.
בשבוע שעבר, נבחן הילד על כל פרשת נח. מידות התיבה, משך המבול, סיבת העונש, ושאר פרטי הפרשה היו נהירים לילד הקטן כשבילי נהרדעא. הוא קיבל פרס הצטיינות גדול מהנהלת התלמוד תורה, וכמובן מאביו שרווה נחת מרובה מכל הסיפור.
האב היצירתי, החליט לעשות ‘עניין גדול’ מהמעמד, וברוב טקס ורושם מינה את בנו הקטן לראש ישיבה. הוא פתח, בעולם הדמיון כמובן, את “ישיבת נח”, והכתיר בשירה ובטקסיות את הילד הידען לראש ישיבת פרשת נח.
“כל שאלה שתישאל על פרשת נח, יביאו אליך, ואתה תענה” נאמר לראש הישיבה בטקס ההכתרה המכובד, והעיר שושן צהלה ושמחה.
בואו נעצור רגע באמצע הסיפור, ונעניק לאבא המסור נשיקה על ראשו.
כמה מאיתנו באמת מעורים בלו”ז של הילדים במוסדות הלימוד? ואלו שכן מעורים, כמה אחוזים מתוכם מאדירים ומפארים את העמל והתוצאה של הילד?
האב הנחמד, במעשהו הפעוט, החדיר לילד ולסובבים אותו, את יקרת אהבת התורה ואת הסיפוק הגדול שאליו ניתן להגיע באמצעות השקעה ועמל. אשריו.
•
כאן נכנסת הבת לתמונה. כאמור, נערה צעירה, בכיתה ב’ בבית הספר בית יעקב. בגיל שבע, פחות או יותר.
“אבא” היא לוחשת. “נכון הכל בקריצת עין”, היא ספק שואלת, ספק קובעת.
“למה ככה?” הוא מזדעק. מנסה להותיר את הטקס רב הרושם על כנו.
“כי יצחק שלנו לא באמת יודע אידיש, הוא לא יכול להיות ראש ישיבה אמיתי”.
בום טראח.
•
“שתבינו” הוא מזדעק בכולל, בין הסדרים. “אין אצלנו בבית שום איזכור על אשכנזים או ספרדים, אין דיבורים על עדות וחוגים. כולם קדושים כולם צדיקים, כולם תמימים”.
“מאיפה זה הגיע” הוא תמה.
הוא מותיב לה, והוא מפרק. הוא מקשה, והוא מתרץ.
“מקום החינוך של בתי, המעולה שבמעולים, הוא אשכנזי. לא בכוונה, לא בטעות, פשוט, בלית ברירה. בבתי הספר היסודיים, נכון לשנת תשע”ח, אין שום אלטרנטיבה ל’בית יעקב’ האשכנזי.
“ואולי טוב שכך, הדבר גורם שלפחות בשמונה שנות הלימודים הראשונות לא תמצאו ילדות שיושבות בבית ובוכות שלא קיבלו אותם למוסד בגלל צבע עורן.
“אלא שהטוב הגדול הזה, עטוף בעטיפה מאד הרמטית, שכולה נסובה סביב מנהגי אשכנז.
“ט”ו בחשוון וגם ט”ז שבו, הם ימים המוקדשים כולם לסיפורים מלאי הוד על רבותינו הגדולים החזון איש והרב שך זכר צדיקים לברכה. אבל על ג’ בחשוון, אף אחד לא שמע. גם לא על י”ב חשוון. הרב עובדיה והרב צדקה? לא כאן בבקשה.
“אך טבעי, שבמקום מופלא שכזה, תוצרת החינוך לא תבין כי ישנה אלטרנטיבה, וכי ישנם ראשי ישבות, הרבה ראשי ישיבות שלא בקיאים כלל ועיקר בשפת האידיש”.
•
המונולוג הארוך נמשך עוד זמן רב, היו שצדדו, היו שהרימו גבה על התובנה העקומה, לדעתם. אבל היה אחד שהחליט לחשוב על הדברים בנפש רגועה, ולנצל את הבמה המכובדת הזאת בקריאה של חיבה למורות ולמנהלים, להורים ולמחנכים, ואולי מכאן תצא הישועה.
חברים נכבדים, אולי הגיע הזמן? אולי הגיע הזמן להכיר בציבור הספרדי התורני ישיבתי? אולי הגיע הזמן להפסיק להתעלם מנתוני ועד הישיבות כי בישראל של תשע”ח ישנם יותר ישיבות ספרדיות מאשכנזיות?! אולי הגיע הזמן להוריד את עמוד הענן הבלתי נראה, המפריד בין בני אברהם לבני אבריימ’ל? אולי הגיע הזמן להכיר בעובדה המשמחת כי כמחצית מבנות ‘בית יעקב’ הן נכדות לסבתות היודעות להכין מטבוחה ביתית?
עוד לא בשל הדיו, טרם הגיע העת לדבר על השליטה האשכנזית האבסולוטית בבית יעקב ובחינוך העצמאי. אבל גם זה יגיע. נכון, הקמתם את בית יעקב, הקמתם את החינוך העצמאי, אבל אנא, התאימו עצמכם ללקוחות. כך הוא דרכו של מסחר, כך היא דרכה של תורה.
חברים, זה הגיע. אנחנו כאן, תרצו אותנו או שלא.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]