כמה קיצוניים שופטי ‘העליון’ יכולים להיות?

1.

שורת שאלות שעברו לי בראש בכל פעם ששמעתי חדשות השבוע:

האם אני יכול להיות גם נגד התקשורת שמגזימה לגמרי בסיקור שרה נתניהו, וגם בעד המתלוננת המסכנה שנראה שסבלה שם?

האם אני יכול להיות גם בעד המתלוננת המסכנה שנראה שסבלה שם, וגם נגד יועץ התקשורת שלה, אריק רוזנטל?

האם אני יכול להיות גם נגד יועץ התקשורת של המתלוננת, וגם נגד כל הח”כים האלה מהליכוד שמתייצבים אוטומטית לטובת ראש הממשלה?

האם אני יכול להיות גם נגד הח”כים האלה מהליכוד שמתייצבים אוטומטית לטובת ראש הממשלה, וגם להיות לטובת ראש הממשלה?

האם אני יכול להיות גם לטובת ראש הממשלה, וגם נגד הכלבה קאיה?

לא, סתם. האמת היא שאין לי שום דבר נגד הכלבה קאיה. חלילה. אני רק קצת מקנא. מקנא בה על זה שכל השיח החד-מימדי והצפוי מראש של השבוע הזה, נחסך ממנה.

2.

בימים הספורים שבין פרשייה של שרה נתניהו לעוד פרשייה של שרה נתניהו, עוסקים אצלנו בנושא אחד או שניים. ככל שמותיר הזמן. והשבוע היה כאן עניין באמת עקרוני וראוי להעמקה. הוא קשור לאישה שמשפיעה על חיינו הרבה יותר מאשת ראש הממשלה, ואולי אפילו יותר מראש הממשלה עצמו. מרים נאור. טוב, נאור עכשיו כבר פנסיונרית, אבל לפי כל ההערכות היורשת שלה קורצה מאותו חומר.

כולם דיברו על פסק הדין האחרון שנאור בחרה לפרסם, פסק הדין המקומם והקיצוני (כן, כן, קיצוני). גם עצם ההחלטה, וגם ההחלטה להקריא את ההחלטה במעמד החגיגי.

נעזוב לרגע את שבת קודש, זה בסדר, השבת תסתדר, היא עברה כבר דברים קשים מאלה ושרדה, אבל מה עם קצת אנושיות? הרי יש כאן את בעלי המכולות בתל אביב, שבשבילם זו מכה כלכלית קשה, למה הם צריכים לחטוף את הבוקס הזה באירוע חגיגי?

ויש כאן את שומרי ומוקירי השבת, חרדים, דתיים, מסורתיים – מיליוני אזרחים, בלי שום גוזמה – שגם ככה מרגישים שבית המשפט לא סופר אותם, אז למה לתקוע להם אצבע חגיגית בעין? האם אריק רוזנטל הוא גם יועץ התקשורת של נאור? ובכלל, איזה מין נוהל מנותק ומשונה זה, מסיבת הקראת פסק דין? מאיפה הגיעה המסורת הזאת? טוב שאין הוצאה להורג בחוק הישראלי. אז בטח היו שומרים את פסק הדין הכי דרמטי לדיון החגיגי האחרון.

3.

הזמנים האלה שבהם יש חילופי גברי בצמרת מערכת המשפט מספקים הזדמנות נדירה להכיר מקרוב את עולמם האישי של השופטים. לא דרך פסקי דין עמוסי פלפולים וסברות משפטיות, אלא פשוט להקשיב להם באופן בלתי אמצעי. לשמוע את קולם, את הסגנון שלהם, את המנגינה.

אני זוכר את זה גם מהפרישה של דורית ביניש וגם מהפרישה של אהרון ברק. אלה ימים מיוחדים שבהם כבוד שופטי העליון לשעבר מרשים לעצמם להתראיין כאחד האדם. פשוט לעלות לשידור ולענות לשאלות, כנראה מתוך רצון לעשות כבוד לפורש או לזה שמתמנה. וזה מרתק: פתאום אתה מבין עם מי יש לנו עסק.

נתחיל בכבוד השופטת בדימוס עדנה ארבל. שמעתי זנב ריאיון איתה שבו החמיאה קשות לאישיותה המושלמת של השופטת חיות, יום לפני כניסתה לתפקיד החשוב. אחר כך היא גם הפליגה בשבחים למשמר היוצא, לקדנציה המושלמת של מרים נאור. ואז שאלו אותה: רגע, אבל נאור, לצד כל מעלותיה, פגעה באמון הציבור בבית המשפט, לא? למשל, בהחלטה שלה לא לתת לשופטים מבית המשפט העליון לבוא לטקס לציון חמישים שנה למלחמת ששת הימים.

וארבל ענתה, כלומר הפטירה: “אני לא חושבת שמכל דבר צריך לעשות סערה ורעש. צריך להסתכל על כל המכלול… אי אפשר להיתפס לאיזה אירוע כזה או אחר”.

סליחה, הרעש סביב סאגת השופטים והטקס בגוש עציון היה “אירוע כזה או אחר”? מין סיפור קטן ומקומי שיצא מפרופורציה? לדעתי עסקו בו פחות מדי. ואם כבר פותחים את זה, גברת ארבל, אני לא יודע מה מלמד יותר על הניתוק של מערכת המשפט מהמציאות: ההחלטה המקוממת של חברתך המושלמת נאור, או זה שאת לא מבינה מה פתאום עשו מזה “סערה ורעש”.

4.

אבל הריאיון המרתק ביותר היה עם נשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופ’ אהרון ברק.

בשיחה נדירה עם ירון דקל ועמית סגל בגל”צ הוא ביקר את שופטי בית המשפט העליון. על מה? על זה שהם לא מספיק אקטיביסטיים. מבטיח לכם. במו אוזניי שמעתי.

זה קרה אחרי שהוא נשאל האם הוא יכול להבין את חברי הכנסת שמרגישים שהחוקים שהם מחוקקים מותקפים תדיר על ידי בית המשפט העלין, שהשופטים נכנסים לתחומם.

“תראה, מה שהם חשים אינני יודע”, ענה ברק ביובש, “אני יכול לומר לך שאני, כמסתכל מבחוץ, עם כל חוסר האובייקטיביות שלי, אינני חושב שבית המשפט נכנס לתחומן של הרשויות האחרות”.

אבל רגע, תהה ירון דקל, השופטים אומרים לכנסת “משהו פה היה פגום ואנחנו מבטלים החלטות שלכם”, וזה קרה. וברק ענה: “בוודאי שזה קרה. זה קרה מעט מאוד פעמים. אולי מעט מדי פעמים”.

המראיינים לא ויתרו. האם נשיאת בית המשפט העליון החדשה לא צריכה לומר לעיתים לשופטים הגזמנו, כי זה עלול להיות יותר מזיק ממועיל? “אני לא חושב. אני לא חושב”, ענה ברק, “אני חושב שההתנהלות של בית המשפט העליון היא פסיבית מאוד מאוד”.

אתם קולטים? מדינה שלמה מרגישה שיש כאן הפיכה משפטית, כל סטודנט שנה א’ למשפטים יגיד לכם שבג”צ פוסל חוקים ומדיניות על ימין ועל שמאל ומנהל פה את המדינה, כולם מדברים על האקטיביזם השיפוטי הגובר, ואהרון ברק חי בתודעה של פסיביזם שיפוטי.

5.

“הנשיא ברק, אתה מעולם לא הפנית בפסקי הדין שלך למשפט העברי, והשופט אלון ז”ל הפנה כל הזמן”, שאל עמית סגל לקראת סיום.

הריאיון הזה שודר ביום חמישי בשעה תשע בבוקר. כשעתיים אחר כך יפרסם בית המשפט העליון בראשות השופטת נאור את פסק הדין הקיצוני-חילוני בעניין השבת, כשמתנגדים לו בדעת מיעוט – כמה לא מפתיע – שני השופטים הדתיים בהרכב. אבל בזמן הריאיון עוד לא הייתה לסגל הדוגמה המצוינת הזאת, שמראה בצורה הבהירה ביותר, כמה אין בסוגיות כאלה באמת פסיקה קרה ואובייקטיבית. פסקי הדין הם תבנית נוף חילוניותם של השופטים.

“זה פשוט לא נכון”, ענה אהרון ברק שלפתע איבד לרגע את רהיטותו, “סליחה… אני הפניתי למשפט העברי – עד כמה שהכרתי את המשפט העברי. בעיניי המשפט העברי הוא חשוב מאוד. אני אפילו כתבתי באחד המקומות שהוא המשפט הלאומי שלנו. אבל אני לא מפנה לשיטות משפט שאני לא מכיר אותן מספיק”.

איזו אמירה. האיש המשפיע ביותר על מערכת המשפט בישראל מאז קום המדינה, הגאון הגדול, המחדש הגדול, שכל רז לא אניס ליה, גם במשפט הישראלי וגם בחוקי המשפט בעולם, אומר במין אדישות כזאת: המשפט העברי מאוד חשוב וכו’ וכו’, אבל מה לעשות, אני פשוט לא מכיר אותו. קורה.

או במילים אחרות: הוא חשוב, אבל לא מספיק חשוב כדי שאתעניין בו. נו טוב, בנאדם לא באמת יכול להבין בהכול. כל אחד ותחומי העניין שלו.

תראו, זה לא שלפני הריאיון הזה חשבתי שמאז שיצא לפנסיה אהרון ברק לומד בכולל לדיינות של ‘ארץ חמדה’, אבל משהו באיך שהוא אמר את זה היה כה עלוב, כה מעליב. את ברק, לא את התורה. התורה תסתדר לא פחות טוב מהשבת. אבל אדם בשיעור קומתו של ברק לא באמת יכול להתייחס לאלפי שנים של משפטי התורה, התורה שלנו, התורה שלו, לכל העושר הזה, כמו לתחום הבישול הצ’רקסי.

אין, אני אומר לכם, כמה קינאתי השבוע בכלבה קאיה המנותקת מהחדשות. וזה עוד לפני הריאיון הראשון שעוד בטח צפוי לנו בקרוב, “אחרי הפרישה: השופטת מרים נאור מדברת על הכול”.

• הטור מתפרסם בשבועון ‘בשבע’