הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן קיימה דיון נוסף שמטרתו לאסוף עדויות חדשות של בני משפחות החטופים.
בפתח הדיון בישרה יו”ר הוועדה, ח”כ נורית קורן, כי החוק בנושא פתיחת הקברים אותו יזמה עולה לאישור בקריאה ראשונה. “בעזרת החוק הזה כל משפחה שחייה עם סימן שאלה תוכל לבדוק האם קרובי משפחתה נמצאים בקבר וכך ניתן יהיה לשים סוף לשאלות, להגיד קדיש ואולי גם להתאבל”.
נותנת העדות ג’וליה דרור סיפקה לוועדה עדות על הסבל שחוותה משפחתה שעלתה ארצה מלוב בשנת 1935, עם הוריה וששת אחיה. “במעברה נולד האח השביעי בנימין. בנימין חלה. נמסר למשפחה כי נפטר. לא הוצגה למשפחה גופה ולא קבר. ניסים האח השמיני נולד במעברה בשנת 1952 הוא חלה ונלקח לביה”ח בראש העין, ביקשו מהמשפחה לחזור לביתם בתואנה שההחלמה תיקח זמן. כעבור שבוע המשפחה שבה לבית החולים ונמסר להם שגם ניסים נפטר ונקבר”.
דרור סיפרה בדיון כי במרוצת השנים הגיעה משטרה צבאית לביתם בחיפוש אחר האח שכנראה נחשב עריק, והמשפחה אף פנתה לעורכת דין פרטית על מנת שתעזור לגלות מה עלה בגורלו. “שילמנו לה 4,000 לירות סכום עצום באותה תקופה והיא גילתה שהוא רשום במשרד הפנים”.
מאיר אמסלם, הממונה על הגנזך במרשם האוכלוסין וההגירה, המלווה את פעילות הוועדה מאז הקמתה ומסייע לבני משפחות בגילוי האמת על החטופים, ריגש את דרור ובאי הדיון כשהעביר למשפחת זגדון את תעודת הלידה של האח ניסים אותה מעולם לא קיבלו.
מיכל סולומון שהגיעה לדיון יחד עם דודתה ז’קלין בכר חשפה כיצד נעלמו לה שני דודים, דודה תאומה מצד האבא (צילה) ודוד מצד האמא (מרדכי). “הדודה צילה נעלמה מבית חולים הדסה ת”א, הייתה לה אחות תאומה בשם עדה. הדוד מרדכי הועבר לבית חולים העמק בשנת 1949”. מיכל אף הציגה את מכתב השחרור שלו מה-16.3.1949 על אף שגיליון האשפוז הוא עד 24.3.1949, “המשפחה חוששת שבזמן זה הוא המתין ל’אימוץ'”.
ז’קלין אחותו של מרדכי סיפרה: “הייתי בת שבע וחצי ב-1948, הגענו לפרדס חנה מאלג’יר ובאחד הימים במחנה העולים אמא קיבלה צירים ולקחו אותה לבית חולים בחדרה ונולד אחי מרדכי אבו, אח שלא ראינו אף פעם. אמרו להורים שהוא חולה וברית עשו אחרי שמונה ימים. יום אחד אימי הגיעה עם חברה לבית החולים ואמרו לה שהעבירו אותו לבית החולים העמק בעפולה. אמא נסעה לשם ושם בבית החולים אמרו שהוא נפטר. האחות אמרה לחברה שדיברה יידיש: ‘מה היא בוכה? יש לה 4 ילדים בבית'”.
במהלך הדיון חשפה בכר פרט מטלטל שגרם לרבים לחשוב כי מרדכי אכן נחטף: “כשקרה המקרה התחלנו לקבל חבילות מזון ובגדים מחו”ל ולא ידוע לנו ארץ מוצאן. היו בחבילות קופסאות של חמאת בוטנים ובגדים. לא היו לנו מכרים בחו”ל שיכלו לשלוח את החבילות ואף משפחה אחרת במעברה לא קבלה חבילות דומות. אני נושאת את המטען הזה כמעט 70 שנה. אני רוצה לדעת האם אחי חי או מת. אני היום בת 76 ולפני מותי אני רוצה לדעת האם הוא אומץ אולי על ידי משפחה מחו”ל?”
שלום עמרני פנה לוועדה בחיפוש אחר אחיו אליעזר עמרני, יליד 1948: “אליעזר נלקח על ידי אימי חנה לביה”ח הדסה בת”א כי לא הפסיק לבכות. כשבאה לבקרו הודיעו לה שהוא נפטר בכך האמינה כל השנים למרות שלא ראו גופה ולא ידעו על מקום קבורה”.
לימים כששלום שאל אותה על המקרה, נזכרה שבאחד הימים כשבאה המשפחה לבקר את אליעזר בביה”ח, לקחה האחות את שלום עצמו והחלה ללכת. כששאלה אותה האם חנה לפשר העניין, היא טענה שהיא לוקחת אותו לבדיקות. “אמא התנגדה וכך ניצלתי אני עצמי מחטיפה”.
היו”ר קורן שהדגישה לאורך כל הדיון כי הוועדה נמצאת בעיצומו של תהליך לחקר וגילוי האמת אף סיפרה כי הושלם ההליך לגיוס חוקרים מטעם הוועדה שיעזרו להתמודד עם עומס הפניות והזמן הרב שחלף. “אחרי הסיפורים האלה צריך לנשום עמוק כי זה כל כך קשה. העדויות הללו מטלטלות ואני תולה הרבה תקוות בחקירות שאנחנו עושים ואנחנו הופכים כל אבן”.
חהכ קורן סיכמה ואמרה: “אין לי תשובות להגיד למה מישהו אחר לא קם ועשה. החיסיון היה אמור להיפתח בשנת 2071 ואני אמרתי לא. אני נלחמתי בדבר הזה. ראש הממשלה אמר לי שהוא מחויב לנושא והפרוטוקולים אכן נפתחו. זאת שעת רצון ואנחנו פועלים בכל הערוצים. עובדים בשיטת ‘גשש בלש’ ולא ישנים בלילות. הוועדה פועלת בכל המישורים האפשריים ואני מקווה שמאמצנו יישאו פרי”.