האגו יגרום לערוצי הטלוויזיה להתאבד?

עד הרגע האחרון היה מי שקיווה. אולי בסוף הפיצול יידחה, חשבו שניתן יהיה לשכנע את ראש הממשלה לדחות את הטבח הכלכלי, שעומד להתחיל – פיצול ערוץ 2, שיחל מחר.

אף אחד לא היה נאיבי. היה ברור שטיעון כמו – ‘הרפורמה הזאת תחליש את כלי התקשורת’ רק תגרום לנתניהו להזיל ריר. המחשבה הייתה על טיעון הפוך. להסביר לראש הממשלה שהפיצול לא טוב לו, שחדשות 2 יתחזקו מדי, מכיוון שהם עומדים לשדר בשני ערוצים בו זמנית. עדיף לו, ניסו לשכנע אותו, להעביר בחוק דחייה של כל הסיפור, אבל על נתניהו אפשר להגיד הרבה דברים. אידיוט הוא לא.

כשהוא ראה כמה אנשים באים אליו עם זה ועוד יותר חשוב – זהותם של הבאים, הוא הבין מיד. מה שמפחיד כל כך אותם, טוב לי. אם הם כל כך רוצים לדחות את הפיצול, אז נוע תנוע. יהיה פיצול.

שמונה שנים מנסה נתניהו להחליש את כלי התקשורת. הוא ניסה לסגור את ערוץ 10, לחסל את גלי צה”ל, להחשיך את שידורי התאגיד, לפטר את בן כספית, לסגור את החינוכית. מה הוא לא עשה, לאיזה מרחקים הוא לא הלך. דבר לא עזר.

יותר מדויק, הוא הצליח להכניס פה ושם לכלי התקשורת את נושאי כליו, אין ספק שלא פעם כלי התקשורת נזהרו ביחס כלפיו יותר מהנדרש, הרבה מהם התמלאו פחד להתעסק איתו, אבל בשורה התחתונה – כולם עומדים, כולם חיים ובועטים ודווקא הוא כבול ביכולותיו להתעסק איתם נוכח הצלליות המאיימות של תיק 2000 מצד אחד ותיק בזק מצד שני. התיקים הללו הפכו, כנראה, את וואלה חזרה לאתר עיתונאי ואפילו הפכו את ישראל היום לעיתון שהוא רק 98% בעד נתניהו.

צחוק הגורל הוא שאת ההחלשה של ערוצי הטלוויזיה, אנחנו עומדים לעשות לעצמנו. נתניהו אפילו לא יכול לקחת קרדיט על המהלך שעומד, כנראה, מאוד לשמח אותו. חוסר היכולת שלנו להתעלות מעל שיקולי אגו למיניהם, יהיה אחראי לזה.

החל מהראשון בנובמבר, מועד הפיצול של ערוץ 2, כל ערוצי הטלוויזיה, כנראה, עומדים להפסיד כסף. זו תהיה הפתעה גדולה אם זה לא יהיה המון כסף. זו תהיה הפתעה עוד יותר גדולה אם זה לא ישפיע על תקציב תוכניות התחקיר וחברות החדשות. תקציבי פרסום שבקושי פרנסו שני ערוצים, אמורים לפרנס עכשיו שלושה.

צחוק הגורל הוא שכל הרפורמה הזאת התחילה מהמון כוונות טובות, שבדיעבד ברור כמה הן היו רחוקות מהמציאות.

שר התקשורת בזמן חקיקת הרפורמה, משה כחלון, רצה להקטין את החסמים להקמת ערוץ טלוויזיה, להגדיל את הגיוון, להקטין את התלות של הערוצים הקיימים ברגולטור, שיוכלו לקבל רישיון ארוך טווח לשידורים ולא יצטרכו להיות סמוכים על זיכיונות הממשלה. החוק ההוא התבסס, מסתבר, על תחזיות בלתי מציאותיות לחלוטין. תקציבי הפרסום בטלוויזיה גדלו הרבה פחות מהתחזיות. כסף רב הולך לפרסום בדיגיטל.

בסופו של דבר, אף אחד לא חולם עכשיו לפתוח ערוץ טלוויזיה חדש, למרות שזה קל יותר מאי פעם.

עכשיו נותר רק לקוות שהאגו לא יגרום לערוצי הטלוויזיה להתאבד. שלא ישפכו יותר מדי כסף במלחמה מטורפת על הרייטינג, אם היא כרוכה בהפסדי עתק. כשיתחילו הקיצוצים, רצוי מאוד שלא יתחילו בחדשות, אלא בבידור, בריאליטי ובשיווק והכי חשוב – שאף אחד לא ילך להתחנן לקיסר שיציל אותנו.

לא לבקש הקלות רגולטוריות (אפילו שהן הובטחו מזמן לערוצי הטלוויזיה), לא להתחיל למכור סיקור חיובי בתמורה לקצת חמצן כלכלי, לא לעשות מעשה נוני מוזס ובשם אלוהים – אין טעם להתחיל לתת זמן מסך לזה שמתחזה לשר תקשורת.

עדיף לצמצם, לקצץ, אפילו לפטר ולהתמזג ולא להתחיל לעשות עסקאות מלוכלכות עם ראש הממשלה, שיכתימו את שם כלי התקשורת הרבה אחרי שנתניהו כבר לא יהיה ראש הממשלה.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר פורסם ב’הארץ’