1.
בעצם, גם ריבלין וגם נתניהו נשאו השבוע “נאום חמוצים”. שניהם גרמו לצד השני במפה הפוליטית להחמיץ את פניו, שניהם נאמו רק לאוזניים של תומכיהם המובהקים.
ריבלין, שאמור להיות סמל של ממלכתיות, נשא נאום חריף יותר מנאום של יו”ר אופוזיציה. הוא האשים את הממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי – בניסיון הפיכה. נכון, יש לפעמים תחושה שחברי הקואליציה הנוכחית מגזימים. יש לעיתים הרגשה שדווקא הליכוד הופך למפא”י ונוקט בגישה של “לשלטון בחרתנו” (בדיבורים ובהצהרות, לאו דווקא במעשים ובמדיניות).
חלק מהאזהרות של ריבלין נכונות. ובכל זאת, המציאות מורכבת יותר. חלקים נרחבים בציבור חשים חוסר אמון וחוסר איזון כשמדובר בתקשורת, במערכת המשפט, במוסדות התרבות ובכל אותם “שומרי סף” שריבלין הילל ושיבח.
נאום של “בני האור” מול “בני החושך” מותיר רבים מבני המחנה ה”חשוך” בתחושה חמוצה מול הנשיא שלהם. בפרט כשמדובר בנשיא שצמח בליכוד וידע להצביע בעבר היטב על ההטיה, על ההתעלמות מרצון הבוחר ועל שלל הבעיות באליטה התקשורתית והמשפטית.
וכשם שריבלין התעלם מחצי מהציבור, נתניהו החליט להעליב את החצי השני. נכון, הוא ראש ממשלה נבחר ופופולרי בארץ ובעולם. הישגיו רבים ומבורכים, ולעתים התקשורת מתעלמת מהם ועוסקת במה שהכלבה קאיה מותירה אחריה על המדרכה. הוא קיבל 30 מנדטים, ויש לו מנדט מהעם. אבל לפעמים נדמה בנאומיו שהמחנה הציוני שהתמודד מולו קיבל אפס מנדטים. ובכן, בוז’י הרצוג קיבל בבחירות האחרונות 24 מנדטים. בואו נראה את אבי גבאי מביא מספר מרשים כזה.
זה ציבור עצום של אנשים אכפתיים ומעורבים וכן, שמאלנים. שמאלני אינה מילה גסה. מותר להם למחות נגד מדיניות הממשלה הנבחרת. הם לא חמוצים, הם לא מרוצים, וזו זכותם וחובתם להציע אלטרנטיבה. לא צריך להצטלם מולם עם קופסת חמוצים.
בגימיקים המעולים האלה של נתניהו – כמו ה”דוגרי”, ה”ברווז” או ציורי הפצצה באו”ם – כדאי להשתמש כדי לחרוט מסר מהדהד נגד איראן, לא נגד אזרחים ישראלים.
כל צד במפה הפוליטית אימץ השבוע בחום נאום אחד, ודחה בזעם נאום שני. החמצה.
2.
כמה הערות בשולי הכותרות השבוע:
• אסתר חיות החלה לכהן השבוע כנשיאת בית המשפט העליון. בין שלל הסוגיות האידיאולוגיות וה”גדולות”, שמתי לב לשורה קטנה בקורות חייה שמלמדת משהו על המשבר הפרקטי יותר בתחום המשפט. יש הרי הצפה של עורכי דין בשוק. וכך נכתב באחת מהכתבות הפרופיל עליה: “חיות אימא לשני עורכי דין שלא עובדים במקצוע: אורי, איש נדל”ן, ויוסי, יזם סטארטאפים”.
• רחוב אנה פרנק בפתח תקווה עלה השבוע לכותרות לרגע. התברר שהכיתוב על שלט הרחוב מביך: “ילדה יהודייה בהולנד שזכתה בפרסום עולמי בגלל יומן שכתבה”. אף מילה על השואה, על הנאצים, על סיפור חייה. אתם מבינים, ילדים? היום זוכים לפרסום בריאליטי, אבל פעם, כדי להתפרסם – היית צריך לכתוב יומן. מחאות הגולשים הביאו את העירייה להתנצל כמובן, ולהבטיח לתקן את הפדיחה בהקדם.
הסיפור הקטן הזה הוא הרבה יותר גדול: אנחנו מרבים לדבר על הכחשת שואה בעולם, אבל הסיפור האמיתי, גם אצלנו, הוא בורות שואה. מי שניסח את השלט ואישר אותו ותלה אותו אינו אנטישמי, הוא סתם לא יודע. האתגר האמיתי הוא לא רק להילחם בכל מיני ניאו-נאצים בחו”ל, אלא להנגיש לדור הבא עובדות ופרטים. ידע זה כוח.
• נכון, יותר כסף מושקע כדי להזכיר לנו שב-1 בנובמבר ערוץ 2 מתפצל, אבל ב-2 בנובמבר יציינו מאה שנים להצהרת בלפור. אצלנו, בבריטניה, ולהבדיל גם ברשות הפלסטינית, נערכים לציין את התאריך ההיסטורי שבו הבריטים הכירו בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. בפרשת השבוע אנחנו קוראים איפה המהלך הגדול וההיסטורי הזה התחיל: “לך לך”, נאמר לאברהם אבינו, העולה החדש הראשון, שאכן יוצא למסע והולך.
בעקבותיו יגיעו לכאן מיליונים לאורך השנים, עם או בלי הסכמה בינלאומית ואישור של הטורקים או הבריטים. כמובן שרצוי שהעולם יתמוך בנו ובדרכנו, אבל הקשר שלנו למקום הזה לא תלוי רק במסמכים בינלאומיים. לפני מאה שנה, כששמע הרב קוק על הצהרת בלפור, הוא הגיב כך: “אני לא מודה לבריטניה על ההצהרה. אני מברך אותה על הזכות שהייתה לה לפרסם אותה”.
3.
כזה לקח מרצח יצחק רבין עוד לא שמעתי. השבוע יצוין יום השנה ה-22 לרצח ראש הממשלה.
צוריאל חלמיש, תלמיד ישיבת ההסדר במעלה אדומים, מצא בימים אלה הקלטה של שיעור שהעביר אז לתלמידיו ראש הישיבה, הרב יצחק שילת, זמן קצר אחרי הרצח. לדעתי יש טעם לפרסם את הדברים בהיקף נרחב יותר. אחרי כל הקריאות לחשבון נפש, אחרי כל הדיונים על הסתה ודמוקרטיה ושלטון החוק, הרב שילת קורא לעוד חשבון נפש, מזווית אחרת:
“אנחנו צריכים לבדוק על איזו קרקע היהודי הזה גדל, ואיך הגיע עד כדי רצח”, אמר לתלמידיו בימים שאחרי רצח רבין. “צריך לחפש ולהתבונן מה עלינו לתקן. שמעתי אותו טוען שככה הבין שצריך לעשות לפי ההלכה. איזו חוצפה. בחור צעיר פוסק בעצמו בדיני נפשות, כאילו הוא יודע מה ההלכה. אין סמכות, אין אוטוריטה, אין רבנים ופוסקים, כל אחד יכול להחליט בכל נושא. הוא עיוות באופן מוחלט מונחים כמו ‘דין רודף’ או ‘מוסר’. איך זה קשור להחלטה שלטונית של ראש ממשלה נבחר בישראל? איך זה קשור למשא ומתן מדיני שהוא מנהל? אם אנחנו מחפשים מה אחריותנו – אולי זו אחריותנו.
אנחנו משדרים לאנשים שהתורה וההלכה הם תחום בלי סמכות, כל אדם חופשי לנפשו, איש הישר בעיניו יעשה. זה לקוי. זו הפקרות. אדם צריך ללמוד, לשאול, לא לחשוב שהוא חכם יותר מכולם. לפעמים תלמידים שלי מבקשים שאני אסדר להם חופה וקידושין, ואני אומר: הייתי רוצה, אבל אני לא מרגיש שלמדתי מספיק את התחום, אני לא בקיא מספיק בהלכות. ואותו בחור, בן 26, עם ראש עקום ומוטעה ומלא ביוהרה ובגאווה, כבר מרגיש שהוא יודע יותר מכולם? שהוא מבין את ההלכה יותר מכל גדולי התורה והרבנים? כך שאולי אחד הלקחים עבור כולנו הוא קודם כל שצריך יותר ענווה, יותר הקשבה לאנשים גדולים באמת”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘ידיעות אחרונות’