1.
פלוגות של שוטרים ושוטרות מנסות את מזלן בדחיפת מפגינים אל קצוות הכביש, כדי שתיראה היבשה, כדי לאפשר לרכבים להמשיך בדרכם. השוטרים הללו דוחפים את עדת המפגינים בידיהם המיוזעות ונדחפים אחורה בעצמם, דוחפים יותר חזק ונדחפים. המצב בשטח הוא ביש.
משך כל שעות היום הדרכים חסומות. הציבור כבר פסק לקטר, כי הבין שזה לא מה שיעזור לו, וההפגנות נמשכות.
מה נוכל ללמוד מכך לחינוך ילדינו?
אל תאמרו לילד שלכם: “לא”! לפני שאתם יודעים שאתם מסוגלים לאכוף את זה.
“אל תיגע בעציצים!” שווה כקליפת השום, כשהתינוק בן השנה וחצי זוחל על הרצפה, והאימא היקרה שלו עסוקה בטיגון שניצלים. לא פלא, אפוא, שכל הבית שלכם מלא בעציצים חסרי עלים ופרחים.
מה כן לעשות? – בררו עם עצמכם שאתם מסוגלים לעמוד כנגד. אם אמרתם: “לא!” – עזבו הכול כדי לקחת את הילד ולהעביר אותו למקום אחר בכל פעם שהוא נוגע בפרח. או לחילופין, דאגו שהפרח שבעציץ לא יהיה בכלל בסביבתו.
שום “לא!” לא יועיל אם התינוק משוחרר לנפשו, ואם אתם, ההורים, יודעים שלא תוכלו לרדוף אחרי הינוקא בכל רגע לכל מקום ולאכוף את צוויכם.
כך גם בהפגנה המתרחשת מול עינינו. אם אתם, השוטרים, יודעים שאינכם יכולים להשתלט אז אל תופתעו אם לא תצליחו. אם ברצונכם להצליח – מצאו דרך אחרת להצליח במשימה.
אחרת תינתנו ללעג ולקלס כשלא יעלה בידכם להשתלט על קומץ של חלשים.
2.
לא בכוח מנצחים במלחמה. לפחות לא בימינו. אין להם לבחורי הישיבות הללו אקדחים או רובים לאיים, אין להם גז מדמיע לכוון, אין להם סוסים ופרשים לדהור ולדרוס, אין להם בואשים ומים גועשים – והם מצליחים. כוח הרצון וההתמדה עומדים להם לניצחונם.
ואנחנו ההורים, אם פעם פעל כוח הזרוע והכריע את ילדינו הבוגרים. כיום, כולנו כבר יודעים שלא בחיל ולא בכוח נכריע את ילדינו, כי אם באהבה ובקבלתם לתוך ביתנו.
כמנחת הורים אני רואה את ההורים המיואשים מול עיני, מנסים בכוח, עוד יותר בכוח, בעונשים, ובעונשים כבדים יותר, עד שאין לאן ללכת ואז הם מגיעים לייעוץ. אלא שאז כבר קצת מאוחר…
3.
ואז מגיעה המכלית הענקית זורת הצבע וריח הצחנה שלא ניתן על פי רוב לעמוד כנגדם. והנה, כשמתפזר לו הענן, מתברר שהמפגינים כאן. ממש כאן, הריח פסח מעליהם, והם ניצבים לא רק מול אפה של המכלית הקודחת, אלא אף בתוכה ממש, תחתיה, תחת גלגליה.
השוטרים כורים ברך ויורדים אל מתחת לגלגלים, הם עוד יוציאו משם את הצפרדעים המקפצות והמשתטות, אבל הקופצניות הללו מתרבות וקיימות. מהיכן הגיעו עוד ועוד צפרדעים אל תוך התנור עצמו? מכים אחת מהן ומתגלות עשרות נוספות…
כולנו, ההורים מכירים את התופעה: אמצע הלילה, לא פחות. הילד שלנו הועף כבר מזמן אל המיטה בתרועות. ופתאום הוא בין הרגליים שלנו במטבח: “אבל, אבא, אני צמא!”
“באמת, אימא, מבטיח לך, פתאום אני רעב!”
“אני אומר לכם שאני לא עייף!”
עוד אנחנו מתווכחים עם אחד ועוד אחד נגלה לעינינו, בעוד אנחנו מחשבים את תגובתנו, והשלישי כבר בדרך.
אנחנו מחזירים אותם בעצבים וביגע רב אל החדר, מכבים את האור, סוגרים את הדלת, וכשאנו שבים אל חדר האורחים, מגלים אותם מתחת לספה בסלון.
מלחמה זו מלחמה. ובמלחמה אין מנצחים. אין היום מקום למלחמת כוח, במלחמת כוח שני הצדדים יוצאים מוכים וחבולים. מישהו חייב להיות המבוגר שבחבורה.
בבית שלנו המבוגרים הם אנחנו, ההורים. לכל בעיה יש פתרון, בואו נחתור להגיע אליו.
ומי יהיה המבוגר האחראי במלחמת האחים הרחובית, התורנית? – נשאיר למציאות להוכיח את עצמה, היא, כפי שידוע לנו, עולה ותעלה על כל דמיון.