במשך חודשים הילכה התקשורת החרדית אימים על ציבור המתנחלים. ידיעות לפיהן נשקלת החרמה של מוצרים מיהודה ושומרון, שבו וחזרו על עצמן, ולקוראים היה ברור שנקמה מול ציבור חובשי הכיפות הסרוגות – תהא גודלן אשר תהא – בוא יבוא.
וזה מה שיפה בו, בעם ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתקשורת החרדית של סוף שבוע זה.
רגע אחרי ששלושה נערים, עוד לא בני 20, נחטפו בידי בני עוולה, שכחו כולם את הנאומים חוצבי הלהבות של חברי הכנסת והמסבירנים-מטעם-עצמם.
כולנו עם אייל, גיל-עד ונפתלי.
הכותרות היו ברורות ומזדהות, עם כל הלב: “מדינה בצל חטיפה”, “בתפילה ובדאגה”, “בצרה ובשביה”. כאילו נחטפו חובשי כיפות שחורות. מתברר, שאיומי הנקמה היו קריאות סרק.
ברגע ש’הם’ בצרה, כולנו עם אחד.
לא חלילה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, רצה, ולו אף באלפית האחוז, שהחטיפה תתרחש. כמנהיג מדינה וגם כאב לילדים ברור שהיא כואבת לו כמו לכולנו.
ובכל זאת, מעיון בעיתונות החרדית של סוף השבוע, קשה להשתחרר מהתחושה כי “היה לו מזל”.
רק בשבוע קודם הוצפו העיתונים במאמרים המתארים את מעמדו המעורער בליכוד, בעקבות אי תמיכתו בנשיא הנבחר רובי ריבלין. היו אפילו שהחלו לדמיין אודות אפשרות לפיה שר הפנים גדעון סער יתפוס את מקומו. גם המשא ומתן המדיני התקוע לא הוסיף בריאות וצבע לפניו. שרת המשפטים ציפי לבני כבר זעה בחוסר נוחות בכיסאות הקואליציה, מתחילה להרגיש מיותרת. היו שקישרו אותה עם מפלגת ‘העבודה’, תוך דיבורים על חבירה עתידית.
כל הסיבות לדכאון אצל ראש הממשלה.
והנה הפכה החטיפה את סדר היום במדינה, לסדר יום בטחוני – מה שתמיד עושה רק טוב לנתניהו, בוגר סיירת מטכ”ל, בעל תדמית ‘המבוגר האחראי’, מי שבמהלך שנות כהונתו לא יצא בפזיזות למבצעי לחימה. לאיש אין ספק כעת שבאירוע מסוג זה אין מי שיוכל להחליף את נתניהו.
איך כתבו ב’יתד נאמן’? “לא שחלילה נאשים את נתניהו שרצה בחטיפה, אבל היא משרתת אותו”.
או ביתר פירוט: “אירוע החטיפה מחק ברגע את אחד השבועות הפוליטיים הגרועים ביותר של נתניהו מאז תחילת הקדנציה, והחזיר אותו לעמדה שהוא כה אוהב: ‘המבוגר האחראי’, בעל הניסיון המדיני והביטחוני הגדול ביותר בממשלה ובקבינט”.
קבלו את מחלוקת בין יתד נאמן להמבשר:
בעוד יתד מספר כי “אחד הנערים התקשר”, היה מי שחשף את שמו, אבל לא נכתוב “כי יש צו איסור פרסום”, מדווח המבשר כי “גיל-עד שאער הוא שהתקשר למשטרה”.
אז היה צו פרסום, או שלא? כנראה שלא. אבל תמיד עדיף להיזהר יתר על המידה…
ובעידן בו הנפצות והפצות בווטסאפ הפכו למסכנות חיים, לא נוכל ללעוג לכתב הנמנע מלציין שם, רק כי חשב שיש צו איסור פרסום.
בימים כאלה, הלוואי שירבו כמותו בישראל.
שימו לב לכותרת הבומבסטית בחדשות משפחה:
“מיוחד – אהרן גרנות שהה במשך יומיים עם החיילים המחפשים את החטופים”. תודו שמדובר בכתבה ‘מנצחת’.
אז זהו, שבכתבה עצמה, אפילו לא בין השורות, היה הכתב הגון מספיק כדי להבהיר ולהציג את האמת, בצורה ברורה: “גילוי נאות: לא הצטרפתי ככתב לשום כח שיצא לעצור מבוקשים”.
אז מה כן? מתברר, שהוא צפה בפעילות מהאיזור היהודי של חברון, איפהשהו לא הרחק ממקום מגוריו.
הייתם מצפים שגם הכותרת תהיה הוגנת ותציין את העובדות לאשורן?
הגזמתם.
אפרופו כתבות שטח, כמעט כל מערכות העיתונים שיגרו כתבים: חלקם אל בתי משפחות החטופים, אחרים אל מקום החטיפה או אל הישיבה בה למדו.
מכולם, אהבתי יותר את כתבת השטח של יתד נאמן. היא הזכירה לי את הימים בהם הייתי אני כתבת שטח (בעיתון בקהילה). קראתי אותה ולא יכולתי שלא לחוש כאילו אני עצמי נמצאת במקום. התיאורים האותנטיים, פירוט הדרך אותה עשה הכתב, מירושלים, דרך קבר רחל, עבור בכביש המנהרות בואכה כביש 60, “נווה דניאל מימין”, בהמשך, “אלעזר”, “משמאל אפרת”, בכיוון הישר שוכנות קרית ארבע וחברון, בשמאלך “מגדל עדר”, מימינך “אלון שבות, כפר עציון ובת עין”.
הקורא ‘חי’ את המסלול.
בקרית ארבע, נעזר הכתב ב”איש תקשורת ותיק שנהירים לו היטב שבילי האזור”, איש התקשורת אף אירח אותו בביתו וסיפר לו על החיפושים בכפרים שבסביבה (עיין סעיף 4). לא קשה לנחש כי מדובר בכתב השטח הוותיק, ‘תותח בתחום’, אהרן גרנות.
רק תהיתי: מדוע שמו אינו מופיע שחור על גבי גיליון.
אולי לבקשתו, ואולי ס פאסט-נישט לציין שמו של כתב שבועון ביומון ההשקפה.
פחות אהבתי את הכתבה על ‘צומת השוקולד’ של ישראל.
מאוד רציתי לקוות כי זה בדיוק מה שמאד עניין את עורכי יתד נאמן בשבוע כזה, שהנושא היה חשוב להם מאוד, ושהבחירה לבקר דווקא במפעל השוקולד של עילית, ולא באחר (ורד הגליל, למשל – אחלה שוקולד, האמינו לי) הייתה מקרית.
אחרי הכול, מה יותר מעניין מסיור במפעל שוקולד, כולל אזכור רחב על יום הולדת לשוקולד פרה. ובכל זאת, כהן גדול ביום הכיפורים נכנס לקודש הקודשים עם בגד בלי כיסים רק כדי שלא יחשדו בו.
אז חלילה, איש אינו חושד בכך שמדובר בכתבה פרסומית. אבל הייתי רואה אותה בעין הרבה יותר יפה, אילו היה מצוין בכותרת המשנה שלה: כתבה אינפורמטיבית.
רגע אחרי שקראתי בשקיקה את טורו של העיתונאי צבי יעקבזון, לא יכולתי שלא להעריכו.
בעידן בו תקשורת נוטה לנפח, להגזים ולעיתים גם לעוות – שלא לומר ‘לשקר’, היה טורו אמתי וכנה, מה שדי חריג בנוף האנושי של עולם התקשורת.
תחילה לכותרת: “מול הבית של אייל יפרח באלעד”. לא, הוא לא ניסה להציג כותרת בסגנון “הייתי שם”. לכל אורך טורו שב והדגיש כי עמד בחוץ, עם כל עם ישראל, וכששאל אותו שומר הסף אם ברצונו להיכנס השיב: “אין לי עניין להיכנס ‘סתם’, אלא אם יש כאן ממד של ‘נוטל אחד משישים'”.
ממד כזה כנראה לא נמצא, וצביקה נותר לעמוד בחוץ.
אז אולי לא יצא תחת מקלדתו טור של ‘הייתי’, ‘דיברתי’, ‘לחשתי’, ושמעתי סודות שאיני יכול לחשוף, אבל היה שם טור הגון, מלא בכאב ומלא בהשתתפות בצער.
הלוואי על כל העיתונאים. תהיו יעקובזון’ים.
קשה שלא להעריך את מופע האחדות, חוצה המגזרים והעדות, בו הגיבה התקשורת החרדית לפסק הדין במשפטו של ראש עיריית ירושלים לשעבר, אורי לופיאנסקי.
כמו במקהלה, הביעו תדהמה.
“שערוריה – שופט בית המשפט המחוזי גזר על ראש עירית ירושלים לשעבר עונש מאסר אכזרי ומרושע” – הקצין המבשר את הביטויים.
יתד נאמן הסתפק בהבעת ‘תדהמה’ (מילה חביבה על כתבי העיתון), אבל בהחלט השתתף במחאה: “6 שנות מאסר… בגין האשמת קבלת שוחד ל… ארגון החסד הגדול יד שרה, עבור חולים, נכים וקשישים”!
העיתונים גם הזכירו את מילותיו של השופט עצמו: “אנחנו רק אנשי חוק? אין אנושיות? הם לא לקחו לכיס, גם בלי המצב הבריאותי שלהם הייתי סוטה מהמתחם משיקולי צדק… אני לא אוכל לחיות עם מה שביקשתם”. כך בדיוק היו מילותיו של השופט דוד רוזן אל מול הפרקליטות.
איך הפך את עורו וזינק לשש שנים? – לבית המשפט פתרונים.
זה לא קורה כל יום, לכן חשוב להיאחז במופע המרשים של שבוע זה. אחדות מול הציבור הדתי-לאומי, אחדות גם מול קורבן יד-שרה.
הלוואי כל שבוע.