פיגועי 11 בספטמבר בארה”ב, לפני שש-עשרה שנים, העמידו את העולם מול תאוות הרצח המזוויעה של האסלאם הקיצוני. היקפה של התופעה טרם נתפס. הייתה נטייה לחשוב שזה מעשה של מטורפים קיצונים, מקבוצת אל-קאעדה.
השנים שחלפו הוכיחו כי זה היה רק קצהו של קרחון ענק, שממדיו מפלצתיים.
בשנים האלה טעם העולם את נחת זרועו של האסלאם הקיצוני, מהאכזריות הנוראה של דאעש במלחמותיו עם בני עמו, ועד פיגועי הרצח ההמוניים בערי אירופה. ביטויי השמחה ברשתות החברתיות הוכיחו את היקף התמיכה במעשים האלה, ואת העובדה שאין לנו עניין עם קומץ מטורפים, אלא עם תרבות שלמה, שמטפחת הרג ורצח, ועוד בשם הדת!
להכיר במחלה
אבל מתברר שגם כשכל צופרי האזעקה מייללים, עדיין העולם משחק במשחקי ה’פוליטיקלי קורקט’ ומסרב לקרוא לילד בשמו.
כשמתעקשים שלא להכיר במחלה, אין נוטלים את התרופה המתאימה, ובוודאי אין פונים לעשיית ניתוח החירום הנחוץ להצלת החיים.
העיוורון הזה זועק מכל ההתנהלות סביב הנושא האיראני.
ברור לכול כי איראן היא המקור לתרבות הרצח השוטפת את העולם. היא מקור ההשראה למתאבדים וללוחמי הג’יהאד, המאמינים כי יבטיחו את מקומם בגן העדן על-ידי טבח בני-אדם תמימים. ממנה יוצאת רטוריקת המשטמה לכל מי שאינו מקבל את דת האסלאם.
ומה העולם עושה לנוכח הסכנה שמשטר מושחת זה יצליח לפתח נשק גרעיני? – משחק בדיפלומטיה וקונה שקט עכשיו בנזיד עדשים. הלוואי שלא נתעורר כשכבר יהיה מאוחר מדיי!
לא פלא שדווקא ישראל היא המתריעה מפני הסכנה ומי שמושכת שוב ושוב בפעמוני האזעקה. על העם היהודי הוטלה המשימה להנחיל לאנושות כולה את ערכי היסוד המגולמים ב’שבע מצוות בני נח’, שאחד מהם הוא איסור רצח.
אחרי שהעולם השחית את דרכו ונשטף במבול, הזהיר הקב”ה את נח ובניו על קיום שבע מצוות, שהן יסוד לקיומה של חברה אנושית מתוקנת. בתוכן כלולה אזהרה חריפה מפני שפיכות דמים: “שופך דם האדם, באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם”.
גיהינום ולא גן עדן
עלינו להזעיק את העולם כולו למלחמה בלתי-מתפשרת בתרבות הרצח. לא דיי להילחם במרצחים עצמם. חובה לעקור את התרבות הזאת מן היסוד. שומה עלינו להנחיל תודעה כי הרג בני-אדם הוא מעשה נפשע ומתועב. כי למרצחים לא מחכה גן עדן אלא גיהינום. כי תומכי טרור מוציאים את עצמם מכלל בני-אדם שעמם אנו מנהלים שיג ושיח.
גם אנחנו עצמנו צריכים להפסיק לשחק במשחקים, כאילו החמאס נמצא בצד ה’רעים’ ואילו הרשות הפלסטינית היא מה’טובים’. אלה כאלה תומכים ברצח. אלה בפה מלא ואלה במימון משפחות מרצחים ובתביעה לשחררם מהכלא, כאילו היו ‘אסירים’ מסכנים ולא מחבלים נתעבים.
כשנדבר במילים ברורות ונכה בנחרצות במחבלים, בשולחיהם ובתומכיהם – נמלא את תפקידנו לעקור את תרבות הרצח ולבנות עולם תקין, שבו בני-אדם יכולים לחיות בשלום ובשלווה.