לו היו אומרים לכם שמתקיימת הפגנת ענק, בת רבבות ואולי מיליוני מפגינים ברחובות עיר הבירה שלכם – מה היה באותו רגע עולה בדעתכם? על מה הייתם חושבים?
על המשטרה, שחייבת לעמוד היכון, שלא יקרה שום דבר כאשר יבצבצו ויקומו המתנגדים? על מאות האנשים שיינתנו למרמס מפני הדחיפות והבלגן? על השתוללות המפגינים, ועל פגיעות בנפש השוטרים והשומרים עליהם?!
לא ייתכן שתהיה הפגנת רבבות ללא פגיעות בנפש וללא ליקויים חמורים.
אני נוכחתי בהפגנה כזו.
הפגנה שנערכה משך שבעה ימים רצופים ברחובות עיר הבירה. ברחובות ירושלים; הפגנה שנערכה בשקט מופתי, בסדר שלא יאמן, בעזרה לזולת, בתפילות ובמזמורים.
חמושים בכל אלו, נהרו כולם, כאיש אחד, בלב אחד, באגודה אחת, לעבר היעד: הכותל המערבי, שריד בית המקדש!
שקט שרר לכל אורך הדרך, ואם הבקיעה קריאה את הדממה, הייתה זו שירה מסודרת של: לירושלים עירך, או: קלי אתה ואודך!
אחד מבני העלייה מתחיל ואין סוף אנשים מצטרפים, מי בקול רם, מי בלחש ומי בלב.
שומרי החוק והסדר שנדבקו מהשלווה ומהרוממות, מצאו את עצמם שומעים שוב ושוב ברכות שאינם רגילים לשמען בהפגנות: יישר כוח! תהיה בריא! שנה טובה! מועדים לשמחה!
אנשים נהרו בהמוניהם, משפחות-משפחות, קבוצות-קבוצות, פמליה של חסידים, חבורה של מתנגדים, כיפות מכל הסוגים ומכל המינים, ישיבות מכל צבעי הקשת, נשים בשלל בגדי חג ומועד, ילדים קטנים וגדולים, וסבלנות אין קץ.
כל אלו אפיינו את ההפגנה הגדולה ביותר בקרב הפגנות הענק שנערכות אצלנו בהזדמנויות שונות.
כן, ההפגנה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב לפי תקופות השנה, לפי חגי ישראל.
בכל חג משלושת הרגלים אני, המבקרת בכותל המערבי בכל שבוע כמה פעמים, פשוט נפעמת מחדש.
כמות האנשים, הרגיעות, החיוך שלא נמחק, האהבה למקום ולניצבים בו, הצדקה הנשפכת כמים לעניי עירך, כל אלו מפעימים את הלב ומרעידים את הנשמה.
מי שלא ראה את הנהירה העצומה, לא ראה הפגנת ענק מאודו.
ואם אתם שואלים את עצמכם: למה לקרוא למחזה הזה – הפגנה?
התשובה היא אחת:
כל הקהל הרב והקדוש הזה יצא בהמוניו לרחובות, כדי להפגין ולקרוא בקול גדול: “מי לה’ אלי!”
וכל מי שפניו לה’ היה שם, לא היה איש ששמע על ההפגנה ולא נוכח בה.
אינני יודעת להעריך כמה רבבות עם השתתפו בהפגנה, כמה מיליונים היו שם בכל הימים יחד; אילו היה לזה תזכור בתקשורת – אולי הייתי יודעת.
בהפגנה הבאה שתערך בחוצות העיר, שבה נשמע אולי על אלפי האיש, על עשרות האלפים ואולי אפילו על מאות אלפי בני האדם – ניזכר כולנו בהפגנת הקודש הזו, בהפגנת הענק שאין שנייה לה. בהפגנת הרחוב השקטה ביותר שיכולה להיות.
כי אין כה’ אלוקינו ואין כעמו ישראל, שאפילו ה”לא מאמינים” – הם מאמינים בני מאמינים, כי אם לא היה כך, מאין הגיעו ונהרו לתפילה בכותל כל רבבות ומיליוני המבקרים?