• אבי, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. אתה אולי מצד אחד איש מוכר מאוד, שדרן רדיו שנכנס אל כל בית. אבל מצד שני, הרבה מאד לא באמת מכירים אותך. ספר קצת על עצמך: איפה גדלת? מי המשפחה שלך?
נולדתי וגדלתי בשכונת קריית צאנז בירושלים. בצעירותי למדתי בישיבת כנסת הגדולה אצל מורי ורבי הצדיק רבי הלל זאקס זצ”ל. הורי שיחי עלו לארץ בשנות ה-50 ממרוקו, ואחרי נישואיהם עלו להתגורר בירושלים דאז, זאת מתוך מסירות נפש לחינוך הילדים במוסדות תורה.
כיום ברוך ה’ אני עדיין מתגורר בירושלים עם משפחתי, חמשת ילדיי בהם בני איציק נ”י בן ה-15 הלוקה באוטיזם קשה.
• מה גרם לך להיכנס לתחום התקשורת?
אמר פעם הרב אורי זוהר שמי שלומד משחק, יוצא מורה למשחק ואילו שחקן אמיתי – נולד כזה. אז מאז שאני זוכר את עצמי, תחום התקשורת היה חלק בלתי נפרד מאישיותי… לפני כ-20 שנה מצאתי את עצמי מבטא היטב את כישרוני מאחורי מיקרופון של אחד מערוצי הקודש… ומאז לא כיביתי את המיקרופון.
• תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה.
זוכר שמצאתי את עצמי מתקין משדר פיראטי על גג של רפת באחד מהמושבים הסמוכים לירושלים. בימים ההם כל מי שעבד בתחנה עשה הכל, לא היו חלוקת תפקידים בין מגיש, מפיק או טכנאי.
• מה הציון שהיית נותן לתקשורת החרדית?
התקשורת החרדית ברובה עדיין שומרת על הקווים הלכתיים והשקפתיים שמונעים ממנה ובצדק להיות נשכנית ופוגענית. מנגד, בעקרונות חשובים שתפקידה של התקשורת לעורר את מקבלי ההחלטות ניתן לראות סימנים של תקשורת לוחצת ואפקטיבית כמו בפרשיית מתווה הכותל, עבודות הרכבת בשבת ועוד. אלו נושאים שהגיעו למרכז יומו של הציבור החרדי בגלל התקשורת החרדית.
• נקודה שראויה לשבח בתקשורת החרדית?
שמירה על פרטיותו של האדם, שמירה על ערכים בסיסיים של בן אדם לחבירו. רק לחשוב מה היה קורה אם כל מה שרץ בכל מיני קבוצות וואטספ היה מתפרסם על גבי העיתונים או במדיה החרדית… את נגף הוואטספ כבר קשה לעצור, מדיניות ה’עתקבק’ הפכה לצערי לשיגרה. לפחות יש נקודת אור שכל הבלילה הזו לא מקבלת במה בתקשורת החרדית.
• איזה קולגה אתה מעריך בתקשורת החרדית.
יש הרבה טובים וראויים, אבל אבחר בידידי שמעון ברייטקופף כתב עיתון משפחה. איש מוכשר, עם מצפן אנושי שמכוון נכון. למרות היותו צעיר, שימען הוא בעל ניסיון של ותיק ורגיל.
• אני אשאל כעת, כפי ששאלתי את עמיתך, סידרת שאלות שהן לכאורה באנליות, אבל מסקרנות אותי התשובות שלך… ספר לי על האירוע המשמעותי ביותר אותו סיקרת בקריירה שלך.
כמובן, ללא ספק, מדובר בשידור ההסטורי של מסע הלוויתו של מרן הגר”ע יוסף זצ”ל. שידור שנמשך במשך 20 שעות ברציפות; והוא היה מורכב בכמה היבטים.
הייתי צריך להביא שידור מקצועי שיקיף את הדרמה האדירה שהייתה באותו יום, זאת במקביל לצער וכאב האישיים. הרגשתי סיעתא דשמיא מיוחדת, רבבות רבבות מאזינים בארץ ובעולם התחברו לשידור, שהפך עד מהרה לשופר המרכזי של אירגון ההלוויה, הכוונת ההמונים, לצד הספדים והבאת השטח האותנטי לאוזני הציבור.
שידור שלא אשכח לעולם.
• מקרה בו חשת סיפוק מיוחד מעבודתך.
יש מקרים רבים, שהמכנה המשותף שלהם זה מאבקים ציבוריים שניהלתי באמצעות המקרופון שברשותי למען החלשים או קבוצות אוכלוסיה שלא מצליחות להשמיע את קולן. המאבק האחרון היה סביב משבר ההסעות של ילדי החינוך המיוחד בבני ברק בתחילת שנת הלימודים הנוכחית.
זו מצוקה שכלי התקשורת פחות מתעסקים בה והיה צורך להביא את זעקת ההורים לקידמת הבמה. וברוך ה’, בשיתוף פעולה עם שאר חברי בתקשורת, המצוקה נפתרה בתוך מספר ימים, ויש בהחלט תחושת סיפוק בעצם הידיעה שלולי המאבק התקשורתי הבעיה הייתה נמשכת עוד מספר ימים לפחות.
• אנקדוטה מיוחדת מהשנים הרבות בהן אתה בתקשורת.
לפני מס שנים הייתי מנהל התוכן של רדיו קול ברמה. הייתה זו תקופה שהתחנה הגיע אז לשיאי האזנה, והפכה להיות התחנה המואזנת במגזר בתוך פרק זמן של 3 שנים. מטבע הדברים, כשיש האזנה, יש גם מי שרוצים לשדר בתחנה, ואחד מהם היה רב מוכר שעוסק בקירוב רחוקים. הוא הפעיל לחץ כדי לקבל תוכנית ברדיו.
על פניו תוכנית כזו הייתה יכולה להצליח כי מדובר ברב מוכר בעל יכולת הסברה טובה, אלא שהנושאים שבהם הוא מתעסק בהרצאותיו, שהם בעיקר בענייני הלכות צניעות לבנות ישראל – פחות התאימו לשידור רדיו. הרב הנ”ל הפעיל לחץ, שהגיע עד לבעלי התחנה, ולא כולם הבינו מה הסיבה להתנגד כל כך לתת לו תוכנית.
להכריע בשאלה. הגר”ע יוסף זצ”ל. צילום: פלאש90
החלטתי שאולי אני לא האיש הנכון שמתאים להכריע בשאלה כזו, וביקשתי מהרב הזה להיכנס יחד איתי למרן הגר”ע יוסף זצ”ל וכל אשר יאמר נעשה.
נכנסנו למרן, שהכיר את הרב ההוא. הוא השמיע את דבריו ונגע בנקודה שהייתה הכי רגישה אצל מרן – “זיכוי הרבים” ואמר שכל מטרתו בעולמו היא לזכות כמה שיותר יהודים.
מנגד, אני אמרתי למרן שהכל טוב ויפה אלא שעיקר הנושאים שבהם עוסק הרב הזה הם נושאי צניעות, והבאתי איתי הקלטה של קטעים מתוך ההרצאות של אותו רב בהם הוא מדבר על אורך הבגדים, הגרביים וכו’ וממש יורד לפרטי פרטים.
אמר מרן משפט של ארבע מילים, שמלווה אותי עד היום, ולדעתי הוא מסר לכל מי שמתעסק בתחום: “על צניעות מדברים בצניעות“. הוא פנה לאותו מרצה ואמר לו, את הדברים האלה תדבר באולם סגור, בשיעור תורני לנשים. לא ברדיו! הנזק יותר גדול מהתועלת.
• מהו סקופ חייך?
אני אפתיע אותך. את סקופ חיי, טרם פירסמתי.
כמי שהיה העיתונאי היחיד שנכח בישיבת מועצת חכמי התורה בה קיבל שוב השר דרעי את תפקיד יו”ר שס, טרם מצאתי רב גדול שיתיר לי לפרסם את כל השיח שהיה בחדר.
הכל כתוב לי מילה במילה, אבל גם החשיבות הציבורית לעניין פחתה, וגם האחריות לפרסם דברים של גדולי ישראל מהקודש פנימה, כבדה מידי.
אז ‘סקופ חיי’ עדיין באמתחתי.
• מה מרגיש בחור צעיר כשהוא פותח מיקרופון בפעם הראשונה בחייו בתחנה פיראטית? ומה הרגשת כאשר פתחת מיקרופון בתחנה ארצית לגיטימית? זו אותה תחושה? התרגשות מחדש?
שמים וארץ. בתחנה רשמית הפסקתי להסתובב אחרוה ולבדוק כל הזמן מי נמצא מאחורי הדלת. אבל לא רק.
בתחנות הפראטיות לא הייתה כמעט שום שימת דגש על המקצועיות, אפילו תוכניות שודרו בלי שום זמן מוגדר, איש לא הקפיד כל עברית תקינה, על לוח שידורים, על אמינות הפרסום, על בקשת תגובה במידת הצורך וכו.
בתחנה רשמית הכל שונה. יש לך על הכתפיים אחריות אדירה, אתה כבר לא אנונימי. דורשים ממך לעמוד במקצועיות ואמינות מאחרי כל משפט שיוצא מהפה.
אבל עצם הרעיון שהמדינה הכירה בכך סוף סוף שלציבור גדול וחשוב בישראל מגיע תדר רדיו, זו התרגשות בפני עצמה.
לציבור גדול וחשוב בישראל מגיע תדר. צילום: ישראל קליין
•
• בשנים האחרונות הפכת, במידה מסוימת, לדובר של ‘הילדים המיוחדים’, כאבא לילד מיוחד – ואתה פעיל מאוד בנושא החשוב הזה. אבל בנך איציק כבר בן 15. איפה היית כל השנים? מה קרה שפתאום התייצבת ככה בחזית?
אתה צודק, אף פעם לא חשבתי על זה לעומק. אבל נראה לי שלקח לי זמן למצוא בתוכי ובעצמי את הכוח לעמוד מול העולם כולו ולומר בקול ברור; יש לי ילד אוטיסט.
בנוסף, ככל שאיציק גדל התחלתי ללמוד ולהבין מהם הקשיים והדרישות שאיתם מתמודדים הורים כמוני, וזה דחף אותי לצאת ולסייע בתחומים רבים שקשורים לתחום החינוך המיוחד בכלל, ואוטיזם בפרט.
כיום אני מקדיש את רוב יומי לעיסוק בתחום.
• מה זה אומר? מה אתה עושה למענם?
לפני מספר שנים התחברתי לרב ישראל רייסנר שהקים ומנהל את רשת מוסדות ‘שתילים’, איש מיוחד במינו, והפכנו לחברים טובים. יחד עם קבוצת הורים פתחנו את בית הספר החרדי הראשון לילדים אוטיסטים בירושלים, לפני כחמש שנים – ומשם נכנסתי להתעסקות בכל מה שקשור לאגף החינוך המיוחד במשרד החינוך, ובמשרד הרווחה.
הקמנו מלונית חדשה בירושלים לילדים אוטיסטים, אני מסייע להורים רבים בבעיות שונות, ואני גם מקדם עם קבוצת חברי כנסת את חוק האוטיזם על כל פרטיו.
• אנשים, בני משפחה שנולד להם ילד מיוחד, פונים אליך להתייעץ, לקבל עידוד?
בהחלט. אני משמש ככתובת לנושאים רבים שקשורים לתחום. ובעיקר ייעוץ ועידוד עם הורים שמתקשים לעכל או להתמודד. וגם יעוץ טכני באשר לזכויות או קשיים מול הרשויות שאיתם מתמודדות משפחות רבות.
מלבד הרצאות בנושא התקשורת, אני גם מעביר הרצאות בתחום החינוך המיוחד עם קו חשיבה שונה על כל הנושא.
• אתה מרגיש שחל שינוי בהתייחסות בציבור לילדים המיוחדים? פעם היו מחביאים את הילדים.
זה לא שינוי. זה מהפך. ככל שזה הפך ליותר ‘לגיטימי’ וככל שיש הרבה ארגונים שמתעסקים בנושא, והיחס שגדולי ישראל מעניקים לנושא, בהחלט נותנים למשפחות רבות את הכוח להפסיק להסתיר ולהפסיק לשדר עסקים כרגיל, אלא לבוא ולומר: יש לנו ילד מיוחד, ואנחנו זקוקים לעזרה.
• כאחד שמתעסק הרבה בתחום החברתי הזה, יש לך כוונות לפנות לעולם הפוליטי? אתה פוזל לכיוון?
חוץ מנושא האוטיזם אין בנינו שום מכנה משותף. יאיר לפיד. צילום: Yonatan Sindel/Flash90
אודה ולא אבוש שבעבר היו לי תוכניות כאלה, חשבתי שהכנסת היא המקום הנכון לשהפיע על תחומים רבים, אולם ככל שעובר הזמן גיליתי כמה דברים: אני משפיע כיום הרבה יותר מחבר כנסת. הכנסת הפכה לרדודה, ואוכלת יושביה. קשה באמת להניע תהליכים מורכבים כחבר כנסת.
הסיבות הללו שאבו ממני את כל הרעיונות לפזול לכיוון. אני מביא היום לפתחם של חברי הכנסת כל כך הרבה דברים הזקוקים לתיקון, או לחקיקה, ורואה כמה שהם מנסים להילחם ברוח – וכמעט שום דבר לא זז. זה מוכיח לי פעם אחר פעם, שכאזרח ואיש תקשורת, או פעיל חברתי, אפשר לפעמים לפעול בצורה הרבה יותר משמעותית.
• אמרת שאתה מקדם עם קבוצת חברי כנסת את חוק האוטיזם על כל פרטיו. זה כולל שיתוף פעולה עם יאיר לפיד, שגם הוא אב לילדה מיוחדת?
כן. ואני אוסיף שנפגשתי איתו בעבר נטו על הנושא הזה. רוב חברי הכנסת החרדיים יודעים על כך; וגם הוא יודע שחוץ מנושא האוטיזם אין בנינו שום מכנה משותף.
•
• במשך שנים היית מנהל התוכניות ברדיו קול ברמה. נדמה לי מאז הקמתו. תקן אותי אם אני טועה. זהו התפקיד השני בחשיבותו במערכת רדיופונית?
אכן. מיום ההקמה, מהיום שבו לא היה עדיין לוח שידורים. לדעתי, זהו התפקיד החשוב ביותר, שהרי לפחות על פי הספר ונהלי הרשות השניה – מנכ”ל תפקידו להתעסק בניהול מנהלי ומקצועי של התחנה.
מנהל התוכניות אחראי על כל מה שמשודר ברדיו – וזה תפקיד משמעותי מאוד. יש תחנות שבהם המנכ”ל גם מוגדר כמנהל תוכן. מי שלא מבין היטב מהו רדיו, לא יבין לעולם את רזי התפקיד.
• ומה קרה שנטשת את המעמד הזה לטובת מגיש תכנית – חשובה מאוד ומרכזית אמנם – בתחנה המתחרה?
ברדיו קול חי יש מנהל תוכניות מעולה, כך שהמשרה הייתה תפוסה… אבל, זה לא סוד שעזבתי את רדיו קול ברמה על רקע חילוקי דעות אידואולגיים עם הבעלים של התחנה.
מאחר ואני שומר על כבודה של התחנה, וכבודם של הנוגעים בדבר, בגלל הכרת הטוב, לא אכנס לפרטים.
• ספר לי על סדר יום של מגיש במהדורה המרכזית? איך זה עובד? מי בוחר את הנושאים?
אני כיום מגיש את התוכנית המואזנת ביותר ברדיו החרדי על פי סקר טי גי איי, זו השנה השלישית ברציפות. ברוך ה’ אני עושה זאת בעיקר כי אין כמעט מי שמתערב לי בתוכן, וגם אם כן זה נעשה בהתייעצות ובשיתוף פעולה, בטח לא בהנחתות או ב’הוראות מגבוה’.
מחובר מאוד. קבלת הפנים בקול חי. צילום: באדיבות קול חי
זה תפקיד שדורש להיות מונח בעניינים במשך כל היום, להבין מה לאן להוביל את סדר היום של הציבור החרדי. הגב’ אסתי פלד היא עורכת המהדורה, ועושה זאת בכשרון רב, וכבר בשעת צהריים נקבעים הנושאים המרכזיים שבהם נעסוק בערב. משם מתחילה מלאכת המרואיינים, שזו עיקר עבודתו של עורך, למצוא את המרואיין הנכון ביותר לגבי כל נושא.
לפני שידור המהדורה אני לומד את הנושאים, מחפש את השאלות הנכונות, ויוצא לדרך. בכל ערב אני צריך להגיע רענן וחדש, כאילו זו התוכנית הראשונה. מאזינים מזהים מיד את המושג ‘שיעמום’ ומצביעים באוזניים.
• אתה מכין קודם שאלות או זורם בשידור.
מכין את השאלה המרכזית או יותר נכון אני יודע לאן אני רוצה לחתור. בפועל כל השאלות הם בשליפה בזמן אמת. אי אפשר להכין שאלות מראש כי ראיון רדיופוני הוא דינמי מאוד.
• איך זה מרגיש שאתה משדר מול מה שפעם היה בטח ‘אהבת חייך’.
בתחילת הדרך זה היה קשה. כי התחנה המתחרה הייתה בשר מבשרי, רוב העובדים שם הם אנשים שעברו את ראיון העבודה שלהם בחדרי, ובעצן מצאתי את עצמי מתחרה מול גוף שאני זה שהשקעתי את ימי ולילותיי בהעצמתו.
אבל עם הזמן זה הלך ופחת. בעיקר שדברים השתנו, ופחות פחות התחברתי עם מהלכים ודברים שהתרחשו שם, זה הקל מעליי. כיום אני מחובר מאוד לרדיו קול חי ולאנשי התחנה הנפלאים, ותורם בכל תחום שאני יכול להצלחת התחנה.
•
• בא נניח את הדברים הלא נעימים על השולחן: ש”ס אמנם הגביהה את קומתם של בני עדות המזרח, אבל עדיין יש גזענות ואפליה בחברה החרדית. נתקלת בזה?
באופן אישי אני לא נתקלתי בגזענות, לא באשר לי או למשפחתי. אבל בטח שהיא קיימת, רואים את זה במוסדות החינוך, אי אפשר להתעלם מזה. לדעתי ההתעסקות בזה היא זו שמתדלקת את זה ואני אסביר.
החזון הלא ריאלי כדי לפתור את הבעיה היא היפרדות. ספרדים ואשכנזים לחוד. להיפרד!
לפני 30 שנה היו מספר קטן של בני תורה ספרדים, והיינו זקוקים למוסדות האשכנזיים בןודאות כדי לצמוח ולגדל משפחות בני תורה.
כיום, הציבור הספרדי שילש את עצמו, הוא לא יכול להישען יותר על המוסדות האשכנזיים. ומה שקורה בפועל, זה שהישיבות והסמינרים האשכנזיים הנחשבים מקבלים בשעריהן את כל המשפחות הספרדיות הטובות והראויות, ומשאירים בחוץ את מי קצת פחות יודע ליחצן את עצמו, או את החלשים יותר.
צריך להיפרד. בכנס ש”ס. צילום אילוסטרציה: Yonatan Sindel/Flash90
וכשהקבוצה הנחלשת הזו נשארת מאחור, אומרים לך ראשי המוסדות; ‘לך תקים מוסדות ספרדיים’… אבל איך? עם מי? עם מי שהשארתם בחוץ? הלוואי ויגיע יום ובו כל המוסדות האשכנזיים יחליטו לא לקבל יותר ספרדים. כולל כולם. בצורה מוחצת כמו שקיים בין החסידויות.
ואז היה ציבור ספרדי ענק ואיכותי שאיתו היה אפשר לעשות מהפכה ולהקים ישיבות וסמינרים לתפארת. אבל כאמור הרעיון לא ריאלי.
לכן אני נאחז במה שקורה בעולם הישיבות הספרדי, ובתלמודי תורה, אתה רואה פריחה אדירה של ישיבות ברמה שאינה נופלת מצמרת הישיבות הליטאיות. בלי התעסקות בגזענות, ובלי לטחון את זה. פשוט מקימים מוסדות מצליחים שכולם רוצים ללמוד בהם. הלוואי וזה יגיע גם לסמינרים.
• הבעיה אינה רק במוסדות החינוך. יש בניינים שאם מזרחי רוצה לשכור בהם דירה הוא נתקל בחומה.
התופעה פחתה מעט כי את רוב הפרויקטים החדשים מנהל משרד השיכון. אבל בשכונות ותיקות, אתה רואה בני אדם שמגדירים את עצמם יראי שמיים שפשוט פוסלים שכן רק בשל שם משפתו! הזוי! בלי לברר או בלי לבדוק- פוסלים.
לא מדבר על משפחה מקולקת וכדומה. מקולקלים יש בכל המגזרים. אני מדבר על פסילה גזענית מרשעת.
אם הרמב”ם או אחד האמוראים מבבל היה מגיע לגור היום באיזה בניין של אותם יראי שמים, והם היו שומעים את השכן החדש שלהם מדבר בחית ועיין, ושמו היה מעיד עליו כי הגיע מבגדד או ממרוקו.. נראה לך שהיו מקבלים אותו?
• לא. הוא לא היה צריך אפילו לדבר. רק בגלל הבגדים היו מרחיקים אותו…
•
• שאלתי את השאלה הזו מרואיינים קודמים, אבל חייב לשאול אותה גם אותך. למעשה, אני חש שאתה אולי הכי מתאים לענות עליה: היית בקשר הדוק גם עם אלי ישי וגם עם אריה דרעי. אתה מכיר את שניהם טוב. אתה יכול לנסות לנבא מה יהיה עם השלום הספרדי? האם יש סיכוי?
בגלל הקשר ההדוק עם שניהם אני אומר לך בוודאות, שבין דרעי לישי פעורה תהום עמוקה עם שנים על גבי שנים של אמוציות ותחושות אישיות שליליות של שניהם אחד כלפי השני. אבל השלום אם יקרה יהיה רק בהובלה של גדולי ישראל.
אחרת הוא לא יהיה. רק גדול תורה יכול לכפות משהו על מי ששומע לו גם במקרה שהוא לא חפץ.
קיומו של עולם התורה הוא רק בזכות המושג של אמונת חכמים. אחרת הכל היה מתפרק מזמן. מבחינתי, שמרן זיע”א אמר שאלי ישי יו”ר אז הוא היה יו”ר. שהוא החליט אחרת אז אחרת. אם הוא היה מחליט שאובמה היה יו”ר, אז מצייתים. בשקט. על זה אנחנו בנויים. אם נתחיל לערער על כל דבר לאן זה יגיע?
• אנחנו נסיים, כמו עם כל המרואיינים, בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?
איך אתה מתמודד עם השחיקה? עם המירוץ היומימי אחרי הסיפור הבא? בלי להרפות… תן לי טיפ.
דוד רוטנברג: אני חושב שאי אפשר לעבוד בתקשורת, להבדיל ממקצועות רבים אחרים, בלי תשוקה. אני כבר עוד מעט סוגר 36 שנים מאז שהתחלתי לכתוב בעיתונים. זה המון זמן בשביל מישהו צעיר כמוני… אבל, אני קם כל בוקר מחדש בשמחה עצומה על שנפלה בחלקי הזכות לעבוד במשהו שאני פשוט אוהב. מה זה אוהב? בא נודה על האמת: משוגע על זה.
וכשאתה אוהב משהו, אתה רץ אחריו, יום יום, בלי לפזול לצדדים. לא תמיד זה קל, אבל אני מעולם לא נבהלתי מקשיים. להיפך, אוהב לדלג מעליהם ולרוץ הלאה – אל האתגר הבא.