מה אמר הגר”ע לאשה עם פסק מ’דרשן’

יממה אחרי שסטיבן פאדוק טבח ב-60 אמריקנים בלאס וגאס וזעזע את העולם, מותר אולי להפנות את הזרקור לשתי תגובות מרתקות ברמה הפסיכולוגית-חברתית שעלו מן הקהל הישראלי.

א. שאיפה לדיווח כי היורה אכן התאסלם ופעל בחסות דאעש.

ב. תחושת הקלה כנה כשהתברר כי אין יהודים בין ההרוגים.

לשתי התגובות הללו צריך להודות, אין באמת הסבר רציונאלי.

מה זה משנה אם סטיבן גילה את האור בזקנו של מוחמד וחש כי מוות של עשרות אנשים חפים מפשע יגרום לנביא אושר או שסתם התרופפו אצלו כמה ברגים והוא חש אושר למראה גופות מרוטשות?

מה זה משנה, ביחס לתגובה, אם יהודים קיפחו את חייהם או סתם 60 גויים שלא עשו כל רע לאיש הפכו לבשר ודם. אולי הערבות היהודית המפורסמת? לא מסתבר, שכן אילו היא קיימת, היה אכפת לנו גם מ-150 היהודים שמתים בממוצע בכל יום כאן בישראל, ממחלות, מתאונות, מהתאבדויות ופיגועים.

אז למה בכל זאת, כששומעים על תאונה קשה בדרום בה קיפחו את חייהם שלשה מבוגרים ושני ילדים, נשמעת אנחת רווחה, כשמדווח כי הם היו ‘רק’ בבדוואים? מדוע כשבפיגוע נשחטו שני דרוזים ויהודי אחד רק נפצע בינוני נתפס אצלינו האירוע כ’קל’?

התשובה שהייתי רוצה להציע טמונה בתיאורייה הפסיכו-חברתית – ‘העולם הצודק’.

אנשים, כך גורסת התיאוריה, מעצבים את אמונותיהם מתוך הנחה שהעולם פועל בצורה מסודרת ומובנת, עולם בו יש צדק ו’לכל אחד קורה מה שמגיע לו’. אם מישהו חלה בסרטן, יש נטייה להסיק כי הוא עישן כפי הנראה, שתי קופסאות ביום, פשיטת הרגל אצל פלוני נוצרה מתוך אופי מושחת ויומרני, והתאונה נגרמה בעקבות נסיעה פרועה וחוסר מיומנות של הנהג.

האמונה הזו עוזרת לנו בפשטות לחיות באופן רגוע יותר. היא מקנה לנו תחושה – מדומה – של שליטה בגורלינו. שכן אנחנו לא מעשנים, לא מושחתים ונוהגים בזהירות.

אם סטיבן פאדוק רצח אנשים ‘סתם כך’, כי הוא היה ‘דפוק’, העולם הבטוח והצודק שלנו מתערער.

כיצד אדם שהוגדר כ’נורמלי’ על ידי בני משפחתו הופך בבוקר בהיר אחד למפלצת שמייצרת את הטבח הגדול ביותר בתולדות ארה”ב?  מה זה אומר על העולם ‘הבטוח’ שיצרנו מסביבנו, אולי גם בדלת ממולנו, כאן במודיעין עילית, מתגורר מטורף כזה?

אם גויים מתים, בעשרות, במאות או באלפים – זה בסך הכל נורמלי. אנחנו היהודים, בטח שומרי המצוות שבינינו, מתנהגים כפי שצריך לנהוג, ממלאים את חובותינו ומגלים יחס הוגן וחומל לזולתינו. אנחנו לא אמורים למות ‘סתם כך’. מגיפה או מלחמת אזרחים בה נכחדים מיליוני ילדים נתפסת בפשטות כשייכת לעולם אחר. פחות בטוח.

נכון, אי אפשר להתעלם מן הסתם מהעובדה כי אנשים מתים למאותיהם בכל יום גם בישראל, אך מוות המוני ש’אינו טבעי’, פתאומי ולא צודק לא נתפס בעינינו כנכון. כהגיוני. כצודק. תחושת רוגע מופיע כשנוכחים כי באסון לא היו יהודים, שבתאונה מתו ‘רק’ ערבים, שבפיגוע נרצחו ‘רק’ דרוזים.

העולם שלנו, נשאר צודק ובטוח או לפחות תחת אשליית ביטחון מדומה.

מה הוא מבין: היא חזרה בתשובה וכאשה נשואה הבינה כי עברה מייצר דילמות הלכתיות. והנה הדרשן שבשיעורו השתתפה גילה לה חמלה, האזין לתהיותיה ופסק לה מספר פעמים להיתר ביחס לשאלות חמורות שהעלתה.

ויחס ההלכה אל רב כזה?

הנה הגר”ע יוסף אליו הגיעה האשה וסיפרה לו את שאירע, “האם כך ההלכה”?

“מה הוא מבין בהלכות, הוא דרשן”! השיב הרב על פי תלמידו הגר”י נקי שהוסיף: “ולא רצה רבינו, כותב הרב נקי, לענות לה כלל מה לעשות”.

רב, כאיש מקצוע. לא כחובבן. לא כ’מבין בתחום’. יש לך שאלה חמורה בהלכה? פני לסמכות הפורמלית, הפרפסיונאלית, לא לרטוריקן ומומחה דרשות, גם מוערך, שלא הוסמך לכך.

וכבר הפנה הרב נקי, שתיעד מעשה זה [כנראה בחלקו הרלוונטי] לבעל ‘הילקוט יוסף’, הראשל”צ שפסק בהלכות שבת כי המחלל שבת על פיו של תלמיד חכם שאינו בקי בהוראה נחשבת לו העבירה כמזיד.