מסתכלים כלפי מעלה • ה’תצפית’ של אשר מדינה

צינת הרי יהודה עוטפת את הכביש השומם. שני פנסי רחוב מפזרים אור חיוור על הצומת השקט. צללית שועל תועה נראית חולפת במהירות ונבלעת בהרי החושך שמסביב. שלש דמויות נראות מתקרבות אל המקום בקופצנות נערית. ילקוט הלימודים על שכמם ולהגם החינני מפר את הדממה. את הדרך הביתה הם יעשו כבכל יום, בעזרת יהודים טובים שיארחו אותם במכוניתם עד למקום חפצם.

במוחם של הנערים חולפות מחשבות על יום הלימודים הארוך, על המפגש הקרוב עם בני המשפחה, ואולי על התכנית לעתיד. אחד הנערים מספר תקרית משעשעת שאירעה עמו במהלך היום וחבריו עונים לו בצחוק מתגלגל. שום דבר מההתרחשות השקטה לא מרמז על הצפוי להתחולל בעוד מספר דקות. איש אינו מבחין בזוגות עיניים זאביות, זוממות, המביטות מתוך האפלה ועוקבות אחר הנערים בדריכות מתוחה.

הכל קרה במהירות. ברגע אחד נשמטה האדמה היציבה שמתחתיהם. ההתנפלות, החטיפה, הצעקות, האימה הטרופה הניבטת מבעד לעיניים הפעורות. המח מנסה להכיל, להשתלט על ההלם המשתק. נער אחד מתעשת, מחייג למשטרה ומצליח למלמל כמה מילים. צמיגי הרכב הדוהר חורקים בשאגה מעל האספלט וקריאות זעם בערבית ממלאות את החלל.

החושך מתגבר. ערפל סמיך יורד על האזור. הרכב מתרחק ונמוג לתוך התעלומה הגדולה.

גלימת הלילה תמשיך לעטוף בדממה את היקום. הירח ימשיך לשוט במרום ולהטיל מאורו הקלוש על הרי יהודה. אזרחי ישראל ינומו את שנתם בשלוה, ועם נצנוצי שחר יתעוררו לבוקר שחור וקודר.

שלשה נערים נפלו בשבי חמאס.

שוב חרדות לגורל אחים, שוב ספקות מייסרים, שוב עולם של לבטים מול דרכי פעולה. ושוב משפחות כאובות, מרוסקות מכאב המהלומה, מיטלטלות בין יגון לתקוה, נאחזות בכל שביב מידע.

שוב המכה הזו, שחשבנו שהיא כבר מאחורינו.

שכרון הכח נסדק

הם עמדו שם ביראת כבוד בחדר הקטן. זה לצד זה. בלי מעמדות והיררכיה. נכבדים ושועים לצד עובדים פשוטים, שרים ואח”מים לצד מאבטחים ופועלים, חברים קרובים לצד יריבים מרים. לרבים מהם זו הפעם הראשונה שהם נכנסים לחדר הזה. הם עברו לידו אינספור פעמים ולא חשבו שהוא נוגע להם. אבל כעת, משהו פנימי משך אותם לכאן. אווירת החרום שפשטה בלבבות הניעה בתוכם את הנקודה הפנימית הנסתרת ביותר.

יו”ר הכנסת החל בקריאת מזמורי התהילים והנוכחים נענו לו בקול. בית הכנסת הנמצא בקומת ועדות הכנסת מעולם לא היה גדוש כל־כך. עם כל מזמור שנאמר, נפלה עוד מחיצה. ח”כ הרצוג היטיב את סיכת הכיפה הנעוצה בראשו ומלמל את הפסוקים. ח”כ נחמן שי הביט על הקרקע בדממה והרהר במשמעות המילים.

הח”כים האחרים עצמו עיניים בדבקות ולבם היה אחד. שותפות הגורל של העם היהודי לדורותיו נדחקה והופיעה בחדר זה.

בתום התפילה נטל ח”כ הרב וקנין את השופר והשמיע תקיעה רמה שפילחה את האוויר. מיתרי הלב נעו. ואז, נעימה חרישית החלה להשמע מירכתי האולם. “אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה…”, השירה התעצמה וסחפה את כולם. איחדה את הלבבות והרימה את הראשים כלפי מעלה. “המקום ירחם עליהם, ויוציאם מצרה לרווחה…”.

משהו קרה כאן בימים האחרונים. משהו שלא קרה מעולם. חטיפת הנערים נתנה מכה ליהירות הישראלית הטיפוסית. אתוס ה’כוחי ועוצם ידי’ המוכר כל־כך נפגע. אם בעבר, מול פגיעת מחבלים התרבו הקולות בעם “להכנס בהם” ו”לתת לצה”ל לנצח”, אם אך לא מזמן, בעת משבר בטחוני ראינו קצינים רבי דרגות מכונסים בארשת חשיבות לצד טנקים כבדים, הרי שהפעם מידת הצניעות תפסה את מקומה. גם נתניהו לא השמיע דברי רהב בסגנון ‘אגרוף הברזל’ המוכר.

קיימת הבנה שקטה בקרב הציבור כולו שמדובר בסיפור לא פשוט, וגם הצבא החזק והמתוחכם במזרח התיכון אין בכוחו להושיע. תחושת הפטריוטיות הקבועה פינתה הפעם את מקומה לתפילה, לאמונה, לחסדי שמים.

זו לא רק התפילה הקולקטיבית בכנסת, זה גם הנפח התקשורתי הגדול שמקבלים דברי האמונה והחיזוק של המשפחות. “תמשיכו להתפלל” היה המוטו שריחף השבוע בכל מקום. רחבת הכותל המערבי שהתמלאה מפה לפה באנשים מכל המגזרים העידה, כי הפעם עיני כולם נשואות למרום. פתרון הבעיה החמורה לא נמצא בחדרי המודיעין המהולל. גם שם מגששים באפלה, אובדים בסמטאות חברון ומייחלים לנס שיחולל מהפך.

משהו בפשטות הפיגוע, במחדל השעות הקריטיות שלאחריו, בחוסר האונים מול כשלון של תקרית שנלמדה ותורגלה היטב, מוכיח את שבריריותה של הארץ הזו. מדינה המייצאת לכל העולם שיטות לחימה מתוחכמות וציוד טכנולוגי ממיטב הקדמה – עומדת כמעט חסרת יכולת מול חוליית מחבלים חובבנית החוטפת שלשה נערים מטרמפיאדה ונעלמת אתם בסמטאות צרות. יכולותינו הגבוהות כמו גם מוחנו המופלא לומדים את גבולותיהם.

עשרות נסיונות חטיפה סוכלו בס”ד בשנים האחרונות מאותו אזור בדיוק. ואז מגיע האירוע היחיד בה הם נוחלים הצלחה והתמונה מתהפכת.

כמות השנאה המקיפה אותנו בלתי ניתנת לשיעור. רבבות מוחות זדוניים מרכזים מאמצים לפגוע בנו. קיומנו הפלאי בחבל ארץ זה, בין שבעים הזאבים, מתחדד ומתעצם. לולא ה’ שהיה לנו – אזי חיים בלעונו.

בג’ונגל אין חוקים

שר האוצר לפיד, נאלם דום מתחילת האירוע. שתיקתו הנדירה מאז הפרשה, מבלי להבליח באיזה מאמר שנון ואופייני, מעידה שהאירוע תפס אותו בזמן הכי פחות נח. המזל הרע רודף אותו. רק בשבוע שעבר הוא קיבל החלטה אמיצה: לשבור שמאלה ולהציג תכנית מפות חדשה, המעניקה לפלסטינים שטחים נדיבים על חשבון גירושם של כ־100 אלף מתיישבים – מבלי לקבל תמורה. ואז הגיעה החטיפה והנחיתה את כולם על קרקע המציאות הסלעית.

אלו הם ‘שכנינו הפלסטינים’. זהו חמאס שאבו־מאזן מיהר לכרות אתו ברית אחדות. ועם החבורה הזו מתכוון לפיד לחלק את הארץ הקטנה שלנו.

גם השר פרי נאלץ השבוע לגמגם משהו ולקרוא לאבו־מאזן “לשקול שוב” את ממשלת האחדות עם חמאס. מילים של רוקח אירופאי מול גדוד פורעים קוזאקי.

למעשה, כולנו קרבנות של שטיפת מח מכוונת. מאז פרוץ הסכם אוסלו, יש נסיון מאורגן מצד גורמים בתקשורת לערוך ‘האנשה’ של הסכסוך. להטיל בו הגיון. הם אלופי ההסברה של הצד השני, פסיכולוגים בגרוש למניעיו האובדניים, ומומחים גדולים להתנהגות אנושית במצבי קיצון. ניתן ללמד עליהם זכות שהדבר נעשה מתוך כוונה טובה, שאם נבין את המניע נוכל להגיע לפתרון. אם נלמד את חוקי הג’ונגל בו אנו חיים אולי נצליח לשרוד.

הבעיה מתחילה כשמתברר שלג’ונגל אין חוקים מלבד טורפים ונטרפים, ואז הם חופרים גומחה קטנה באדמה וטומנים את ראשם בחול. מנסים בכל דרך למצוא חוט של צדק בים של רוע. דוברי השמאל המושבעים ימצאו אשמה ישראלית בכל פשע טרוריסטי של הצד השני.

וכך, גם מול חטיפה אכזרית של נערים רכים הם מוצאים ‘צידוק’. מתאמצים לגלגל את האשמה לכיווננו. אחרת, ספינתם האידיאולוגית תטבע. אחרת, הימין צדק. כהנא צדק.

נטועים בצד השני

“חטיפת שלושת תלמידי הישיבה היתה פעולה מוזמנת מראש: המזמינה היתה ישראל”, מסביר לנו בלי למצמץ איש השמאל הפונדמנטליסטי גדעון לוי. הסיבה, כמה נדוש, “אומללותם הנצחית של הפלסטינים מול ‘חיי השפע’ של הישראלים”.

“המסך ירד על התהליך המדיני, החיים בישראל ובהתנחלויות שבו למסלולם, חיי חופש ושגשוג, תכניות ושעשועים, שהכיבוש לא נוגע להם כלל. לא כך הדבר לגבי הפלסטינים: להם אין דבר מכל אלה, וכל דחיה של פתרון היא עבורם המשך חיי הסבל, ההשפלות והתלאות. מי שחשב שהם יֵשבו בשקט, ויחכו עד שישראל תואיל בטובה לשנות את טעמה או את ממשלתה, שגה באשליה… כן, הדרך היחידה הפתוחה בעבור הפלסטינים כדי להזכיר לישראלים את קיומם ואת בעייתם, היא דרך המאבק האלים”.

גם עמיתו, יריב אופנהיימר מחרה אחריו. “מה ציפינו? שכל הפלסטינים יישבו בשקט ויקבלו בהכנעה את העמקת הכיבוש הישראלי? מה חשבנו? שהשקט יישמר לנצח ושגוש עציון יהפוך לאתר תיירות פסטורלי בלי זכר לפלסטינים? אובדן התקוה בצד השני, היהירות הישראלית וחוסר הרצון להתפשר מתפוצצים לנו בפנים”, הסביר השבוע.

בצליל המילים שלהם ניתן לשמוע, שהם מזמן נטועים בצד השני של הגדר. לא, אינם דואגים ל’שני הצדדים’ והם אפילו לא מהאו”ם. הם לוחמי תודעה רעולי פנים. בייאושם ותסכולם מהמדינה היהודית־מסורתית שהוקמה כאן, הצטרפו זה מכבר, בלבם ובעיטם לשונאינו הגדולים, בתקוה שהם יעשו עבורם את העבודה. שימררו ל’מתנחלים’ את החיים, שישבשו את חייהם, שלא ייתנו להם יום אחד של שקט. ‘הכיבוש’ הלא קיים, הוא עלה התאנה החבוט למאווייהם החשוכים – כמו אותו ערב־רב קדמוני – להצר ולהרע לעם ישראל הנאמן למורשתו.

זו אחת מסימני הגלות האחרונה והמרה.

אבל הם בודים ומתמעטים. האמת כבר ידועה ונהירה לכל ילד ישראלי. חמאס ובני בריתו מפת”ח אינם מעונינים בחיים של ‘שפיות’ לצדנו. אין להם שום ענין בבניית מדינה תקינה, ולא ב”חיי חופש ושגשוג” כקינתו של לוי. אינם חפצים ב’חלוקה הוגנת’ של השטחים ולא ב’הסרת הכיבוש’.

הם כאן למטרה אחת ויחידה – למחוק אותנו מעל פני האדמה ולמשימה זו הם מקדישים את חייהם ומותם. זו האמת העצובה, כמה שאיננה פוטוגנית, ועמה עלינו להתמודד.

לחזור לאחים האמתיים

והרעל המשיך לטפטף השבוע, בעיקר מצד לבלרים מתוסכלים, שלא יכלו לסבול את שמש הקונצנזוס שזרחה לפתע על ‘המתנחלים’. ואז החלו להשמע הטרוניות אודות ה’הפקרות’ של הנערים שעלו על טרמפים באזורים הללו, בנסיון נואל להטיל את האשמה על החטופים עצמם.

“ברגעים אלה לבו של כל הורה בישראל אומר לו אותו דבר: המטורללים האלה לוקחים אתם את הילדים שלהם לגור אתם בשטחים” כתב רענן שקד ב’ידיעות’. את דברי הארס הללו כתב יום למחרת החטיפה. כעת, כשכולם נחשפו לאצילות משפחות הנערים האצילות, חישבו שוב על הכינוי “המטורללים האלה” ועל האמירה המנוכרת “הילדים שלהם” ולימדו מהם על הכותב. הבינו את גודל המשטמה הקיימת בקרב חלקים בתוכנו. לבם המנוכר לא מתרכך גם מול פיקוח נפש של בני עמם.

“מלחמות היהודים בעיצומה של מערכה חיצונית הן מסורת עצובה בהיסטוריה הארוכה שלנו”, כתב השבוע דרור אידר לנוכח הדברים, “אני מציע לאחיי מההתיישבות להפסיק לחפש אמפתיה והגיון בקרב הכת הקטנה שהשתלטה על יותר מדי שופרות, ולהתייחס אליה כתופעת טבע, שבט האוחז בשנאתו לבני עמו כדי לסמן את גבולות הגדרתו שלו”.

על רקע זה, ניתן להביט בהתפעלות על הציבור החרדי ומנהיגיו, כאשר מרגע היוודע דבר האסון, הניחו הצדה את המחלוקות הקשות עם המגזר הדתי־לאומי, את כאב רדיפת עולם התורה, והתגייסו כאיש אחד בלב אחד ללימוד ותפילות לישועת הנערים. בכל בתי הכנסת בריכוזים החרדיים בארץ ובעולם נאמרים כל העת פרקי תהילים, הנציגים בכנסת נרתמים לעזור ולסייע, כלי התקשורת של המגזר מגויסים בצורה מדהימה לעורר את הציבור, וכולם שותפים מלאים לדאגה הכנה לשלומם.

בנקודה זו מוכיח שוב הציבור החרדי את הערבות ההדדית הטבועה בו כלפי כל יהודי, את החיבור הפנימי לאחים שלו הנמצאים בשעת צרה, גם אם אינם צועדים בנתיב שלו.

וזו נקודת אור שמבליחה בתוך השבוע החשוך הזה. מול המחרפים הקבועים הנמצאים בצד החילוני, מול ה’אחים’ המזויפים שיש מי שמנסה להתחבב עליהם בכל דרך, נמצאים ה’אחים’ האמתיים: הציבור החרדי, השותף לדרך היהודית הארוכה ושומר הגחלת. אלו שותפי האמת המתגלים בעת צרה, המטים כתף ונאנקים עמם בסבלם. זה הזמן לערוך חשיבה מחודשת בבריתות החדשות והזרות שנוצרו אך לא מכבר, ולחזור אל חיק המשפחה.

• מתוך מדור ‘תצפית’ המתפרסם בעיתון המבשר.