מיהו חושי ומה הקשר שלו ל’ימים הנוראים’?

1.

מיום עומדי על דעתי, ובעצם גם לפני, אני זוכר את עצמי מסתכל על המתפללים סביבי בבית הכנסת בתפילות הימים הנוראים. יושב עם שקית במבה ושוקולד ומתבונן באנשים שבתוך הטליתות והקיטלים הלבנים.

כשגדלתי והתחלתי להתפלל בעצמי, לא נשאר לי הרבה זמן פנוי לבהות באחרים, אבל האמת שלא ממש נגמלתי מהמנהג. יותר מזה, התחלתי להסתכל גם על השולחנות והסטנדרים שלהם. עניין אותי לראות איזה ספר הם מביאים איתם לבית הכנסת. יש אינספור ספרים שאנשים מעיינים בהם (או רוצים לעיין בהם) במהלך חודש אלול כדי להיכנס לאווירה, אבל מרתק במיוחד לראות מה קורה בזמן אמת, איזה ספר הם צריכים צמוד לידם כדי לחטוף שורה פה, רעיון שם, בין התפילות והתקיעות.

מהו נשק יום הדין שלהם.

בכל שנה נוספים עוד ועוד ספרים כאלה. פעם זה היה ‘אורות התשובה’ של הרב קוק ו’על התשובה’ של הרב סולוביצ’יק ואפילו ‘ימים נוראים’ עם המדרשים והמעשיות שליקט עגנון. אחר כך הגיעו ה’שפתי חיים’ של הרב חיים פרידלנדר, ספרי השיחות של הרב פינקוס, ואז אינספור חוברות עם ביאורי מילות התפילה והווידוי, וגם ‘בנתיבות החסידות’ של הרב רן שריד, ‘טל חיים’ של הרב טל, ועוד ועוד.

2.

בראש השנה האחרון, בחזרת הש”ץ של שחרית במניין המיוחד של ישיבת ‘נתיב אריה’ בעיר העתיקה, הסתכלתי מסביב ופתאום קלטתי, שתי שורות לפניי, יהודי מתפלל ועל הסטנדר שלו חוברת בעיצוב פשוט, פשוט מאוד אפילו, שעל עטיפתה נכתב: “קונטרס חוּשַׁי הָאֲרְכִּי”.

אני זוכר במעורפל את השם הזה, חושי הארכי, מחידון התנ”ך. משהו שקשור לדוד המלך ואבשלום בנו, או אבשלום קור. לא זוכר. אבל מה הקשר בין חושי, מי שהוא לא יהיה, לקונטרס לימים הנוראים?

ניגשתי לחוברת, פתחתי אותה, ומיד סגרתי בבהלה. בליל הפונטים, סימני הקריאה וסימני השאלה איימו עליי לכלותני. מצטער, אבל כשאני נתקל בטקסט מוכה סימני קריאה – אני בורח. הרי סימני הפיסוק הם למעשה תווי נגינה. הם מלמדים אותי באיזו אינטונציה מדבר עמי הכותב. סימן קריאה פירושו שהכותב קורא לי בקול. שני סימני קריאה, הוא כבר צועק עלי. יותר מזה, זה כבר צרחות. ובמקרה של חושי הזה, היו סימני קריאה ככוכבי השמיים לרוב. כבר חששתי לעור התוף שלי.

הוא פשוט צרח עליי במלוא גרונו!!!!!!

אבל אז פתחתי שוב. קודם כול כי השם המשונה של החוברת באמת סיקרן אותי. וגם, ובעיקר, כי את המתפלל ההוא שהחוברת הייתה מונחת באמתחתו, אני מכיר כבר עשרות ראשי שנים. והוא אדם מאוד רציני ומעמיק. האחרון שיתפלל בראש השנה כשלידו משהו שנראה כמו תדפיס ווצאפ של קבוצת נערים בני 15.

כנראה יש פה משהו, אמרתי לעצמי, צריך לתת עוד צ’אנס. כיביתי את האונה במוח שאחראית על הפיסוק והתחלתי לקרוא.

וכמה טוב שהתחלתי לקרוא את החוברת (מתברר שזו רק טעימה מתוך עלון שבועי ששמו ‘אז נדברו’, שנשלח במייל לרשימת תפוצה). אני אסיר תודה למחבר האלמוני שפשוט עשה לי את ראש השנה. והוא יעשה לכם את יום כיפור, אם רק תקראו עכשיו את תמצית ההקדמה שלו, המובאת להלן, בשינויי פיסוק.

3.

אז מיהו אותו חושי, ומה הקשר שלו לימים הנוראים? חושי הארכי היה האדם היחיד בעולם שזכה לקבל את התואר “רֵעַ המלך”. החבר של דוד המלך. וזה לא דבר של מה בכך, להיות החבר של דוד המלך. אפילו נתן הנביא, בבואו לדוד, השתחווה לו אפיים ארצה. מלך זה מלך. אבל חושי זכה לקרבה שאיש לא זכה לה.

למה? הנה ההסבר של רש”י (בספר דברי הימים): “כשחטא דוד בבת שבע, שאל לחושי הארכי אם ישוב בתשובה, אם יקבלהו הקדוש ברוך הוא בתשובה לתת לו ארוכה לחטאו. ואמר לו: כן”. אחרי החטא של דוד המלך כולם נדו לו בראשם. היה נראה שאין לו יותר סיכוי. כך מתאר זאת דוד בגוף ראשון: “רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה”. זהו. אין אפשרות לתיקון. ולכן כל נאמניו עזבו אותו ועברו לצד של אבשלום, בנו המורד.

ופתאום מגיע חושי ואומר: יש תיקון. ועל כך היה דוד המלך אסיר תודה לו. הוא הפך אותו לרע, לחבר. וחז”ל אומרים שהשם שלו “ארכי” הוא לא סתם עיברות של ארכיבוביץ’ או ארכילשטיין. זה שם שמבטא את המסר הגדול של חושי. את הבשורה: יש ארוכה, יש תרופה לכל חטא. אפשר לחזור בתשובה.

4.

ואיך הוכיח חושי לדוד שיש בעולם מושג של תשובה? מה לחש חושי לדוד? ובכן, תוך כדי המנוסה של דוד המלך מאבשלום בנו, שאל אותו חושי: דוד, למה אתה בורח? ממי אתה בורח? אני לא מכיר אותך ככזה שנסוג משדה הקרב. הרי אתה זה שאומר תמיד “ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”!

אז מה קרה פתאום?

ענה לו דוד: נכון, בדרך כלל אני נלחם ומנצח. אבל שים לב מי האויב שלי פה: אבשלום. הבן שלי. אני לא רוצה להילחם נגדו, אני לא רוצה לנצח אותו. אני מעדיף לברוח. לסגת. אני לא רוצה שהוא ימות חלילה. וכששומע את זה חושי הוא אומר לדוד: יש לך בן שגרם לך כל כך הרבה צער, שמרד בך, שרוצה להרוג אותך, להרוג את אבא שלו. ואתה מרחם עליו ונסוג כדי שחלילה לא ייפגע? וגם כשאתה שולח את יואב בן צרויה למלחמה אתה מזהיר אותו באלף אזהרות לעיני כל העם שלא יפגע בבן שלך? נו, אז אם ככה אתה נוהג עם הבן שלך, אחרי חטאים כה חמורים, אז אבא שבשמיים? שום פשע לא יוכל לכבות אהבת אב לבנו.

ודוד המלך שומע את זה ומשתכנע. הוא יודע כמה היה שמח לו אבשלום בנו היה שב בתשובה. איך היה מקבל אותו. ומאותו הרגע, ולדורות, דוד המלך הופך, כלשון חז”ל, ל”מקים עולה של תשובה”. אבי תנועת התשובה. הוא זה שלימד את כולנו שיש תקווה. “לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי”, הוא כתב בתהילים, “אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו”.

5.

אבל הסיפור לא נגמר פה, לצערנו. למרות שדוד נמנע ממגע עם אבשלום, ולמרות הפקודות המאוד ברורות שלו בעניין, אבשלום מוצא את מותו (עוד מעט ניזכר איך). כשדוד הנמלט מקבל את הבשורות השמחות מדיכוי המרד והניצחון בשדה הקרב, מעניין אותו דבר אחד: “השלום לנער, לאבשלום?”. מה עם אבשלום שלי? וכשהוא מבין שאבשלום מת הוא נסער. “וירגז המלך. ויעל על עלית השער ויבך. וכה אמר בלכתו: בני אבשלום, בני, בני. אבשלום, מי ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני, בני. והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול: בני, אבשלום. אבשלום, בני, בני”.

לא פחות משבע פעמים מזכיר דוד המלך, האב השכול, בכאב נורא, את בנו. בנו המורד. זה שרצה להרוג אותו. אבל בנו.

דוד אמנם איבד בן, אבל ברגע הנורא הזה הוא גילה את אבא. הבין כמה עמוק הקשר של אבא שאוהב, ויאהב תמיד, ללא תנאי, את בנו. לא משנה כמה יחטא. אין חטא שאין לו ארוכה. דוד בעצם עומד שם בעליית הגג, ואומר לכולנו: כמה שתכעיס את אבא, וכמה שתרגיש דחוי ממנו, הוא תמיד יחכה שתשוב.

6.

וכאן מגיע פרט קטן אך משמעותי. איך אבשלום מצא את מותו? תוך כדי מנוסתו במלחמה הסתבך שיערו הארוך בענפי עץ האלה. הפרד שעליו רכב המשיך לדהור הלאה, ואבשלום נשאר תקוע בין שמיים וארץ, ואז הגיעו יואב בן צרויה ואנשיו וחיסלו אותו.

עכשיו, נתאר לעצמנו שיואב היה משאיר את אבשלום בחיים. האם מישהו היה בא להציל אותו? הרי בשלב הזה היה ברור שהמרד שלו נכשל. איש לא היה בא לעזרתו. כולם היו ממשיכים הלאה. שיישאר תלוי.

וכאן אני עובר לצטט את לשונו המיוחדת של כותב הקונטרס: “ואז, מי היה מגיח פתאום במהירות? דוד המלך בכבודו ובעצמו, עם מנוף של העירייה. הוא היה עולה למעלה, לעץ האלה, מתקרב לאבשלום ולוחש לו ‘אוי, אבשלומק’ה, מה קרה לך? מסכן, תראה איך השיער שלך הסתבך’. ודוד, כאבא אוהב, היה משחרר את אבשלום בעדינות. מתיר שערה אחרי שערה, שלא יכאב לו, וככה לאט לאט היה משחרר אותו מהתסבוכת ונותן לו נשיקה של אבא (אחר כך הוא כנראה היה מעניש אותו, אבל זה כבר סיפור אחר)”.

7.

ובחזרה אלינו: אנחנו עושים לפעמים שטויות, חוטאים לאבא שבשמיים, מסתבכים בכל מיני הסתבכויות קטנות או גדולות, והנה מגיעים הימים הנוראים, ואנחנו מרגישים תלויים ועומדים באוויר. המצב לא פשוט. מי יעזור לנו?

“ואז”, ושוב אני חוזר לניסוח המתוק של החוברת, “מגיע אבא שבשמיים. כן, האבא הזה שכל השנה לא דיברתי אליו. כל השנה מרדתי, עשיתי מה שבא לי. בדיוק עכשיו הוא מופיע. בהתחלה אני נבהל. אם אבא הגיע בדיוק עכשיו, בטח הוא בא לעשות וידוא הריגה. הרי זה יום הדין עכשיו, לא? אבל לא. אבא מתקרב אליי ולוחש לי: ‘אוי, אבשלומק’ה, שוב. שובה ישראל עד השם אלוקיך כי כשלת בעוונך. בוא. אני אחלץ אותך מכל התסבוכת הזאת. אתה הבן שלי. אני אוהב אותך. זה מעל הכול”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’