“יונתן נפל” • הרהורים לכל אימא ההולכת להתפלל

זה קרה בתפילת ראש השנה.

ישבתי בבית הכנסת בעזרת הנשים והקשבתי לתפילה המרנינה והמרגשת, ואז, הדלת חרקה והם התחילו להיכנס בזה אחר זה.

“אימא, אין לי בשקית סוכריה על מקל ולאבי יש”.

אחריו הילדה: “אימא, ברוכי מתרחק, אני לא יכולה לשמור עליו”.

אחר כך עוד ילד: “אימא, הבטחת שתיקחי אותנו אחר כך לגינה”.

ולבסוף הגדולה שבחבורה: “אימא, תראי לי במחזור מה שאומרים”.

אימא ואימא ואימא, וכל קריאה של “אימא” מסיחה את הדעת מהתפילה ומפריעה, גורמת לכך שאי אפשר לשמוע – ומעצבנת.

האמת, המילה “מעצבנת” מתאימה יותר מכל מה שציינתי לפני כן.

כל אימא שעומדת בתפילה,  חושבת לעצמה: “אני השארתי את הילדים עם בעלי שיצא לוותיקין, רק כדי שאוכל לשמוע את התפילה, והנה, בלי בושה, אימא ואימא ואימא, זו פשוט חוצ-פה!

בשלב זה החלו הנשים ללחוש: “ש..ש..ש..”

וכשזה לא הועיל, נגשה מישהי וביקשה בקול שקט: “שקט!”

וכשגם זה לא עזר התחילו הפרצופים התמהים והזועמים, והילדים לא מבינים, והאימא של הילדים פשוט, מ-ת-פ-ל-ל-ת!

בהמשך התפילה הרגשתי כמה קשה לי להתפלל ולהתרכז, כי אפילו שהאימא הזו כבר יצאה עם עדת המעצבנים שלה מהמקום, עדיין אני מהרהרת בחוצפה האימהית הזאת ואומרת לעצמי:

“טוב שהנכדים שלי משחקים בגינה הסמוכה, בת ה-8 עם בן ה-4, משחקים להם במנוחה וברוגע ויודעים שלא מפריעים לסבתא בעד כל הון שבעולם, כי סבתא מתפללת, והמתפללות האחרות רוצות להתרכז. וגם אם היו נכדי נכנסים, כך אמרתי לעצמי, הם כבר היו יודעים איך להתנהג.

•

ואז, ברגע של דומייה כבדה ומחנק בגרון, נפתחת דלת עזרת הנשים, והפעם לא בחריקה כי אם בסערה, וראש של ילדה בת 8 מבצבץ, ואחר כך נשמעת הקריאה: “סבתא, יונתן נפל מהנדנדה, יורד לו דם!”

והקריאה מופנית אלי, כן, לא להאמין, לסבתא שלהם.

את הקריאה הזו כבר לא יכלה שום אישה מעזרת הנשים לפספס. נשאתי את רגלי ומיהרתי לגינה, דאוגה ורוגזת, מביטה אל הנדנדה – והוא איננו.

“איפה הוא?” אני מפנה את שאלתי אל בת ה-8. “לאן הוא נעלם? למה עזבת אותו לבד?”

הילדה מחפשת ופתאום מגלה:

“הנה הוא!”

עכשיו גם אני רואה. הוא על המגלשה.

“הנה אני” – יונתן מריע מלמעלה.  “סבתא, תראי אותי!”

לא דם ולא מכה ואפילו לא קול בכי ולא אנחה קלה.

חזרתי אל עזרת הנשים, כשאני מבטיחה לעצמי, שבתפילה של יום הכיפורים גם אם יבואו 50 ילדים ויסתערו יחד על התפילה שלי, אני לא אתן למחשבות הרעות להשתלט עלי.

שום אימא היא לא אימא רעה. שום סבתא היא לא סבתא שעושה בכוונה.

נכון, זה לא צריך לקרות. מה השאלה?

לבית הכנסת באים להתפלל ולא לשום עניין אחר.

אבל אם יקרה משהו ופתאום תישמע לה קריאה של “אימא!” באמצע התפילה, אני לא אדון את אותה אימא לחובה.

אני מבטיחה.