סלח לי אלוקים, ששנים רבות כל כך הייתי חלק מן השמאל השונא הזה

ביום הכיפורים הזה, מה שאני הכי מתחרט עליו הוא שלא אהבתי מספיק את ארץ ישראל. זמן רב מדי הייתי בחזקת תינוק שנשבה בין הגויים, כלומר: שבוי על ידי הסיסמאות הכוזבות של השמאל השונא את ההתנחלויות. וכך זילזלתי במה שנקרא בפי השמאל “מתנחלים”, וראיתי בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון דבר שטני ומפלצתי, כי כך שטפו לי את המוח במשך שנים.

עד שנפקחו עיני לראות.

ותודה לך, אלוהים, שפקחת את עיני לראות כי לנו הארץ היפה הזאת, הארץ רחבת הידיים המשתרעת מן הים עד לירדן, ועלינו מוטל לכבוש אותה.

הסימן המובהק ביותר למטמורפוזה הרעיונית שעברתי הוא שאיני מתעצבן יותר כשאני שומע מפי שמאלנים את המונח “השטחים הכבושים”. אדרבה, נכון. הכוונה שלהם במונח הזה הוא להציג דבר שלילי, ואילו אני לוקח את המלה כיבוש – ויחד אתו את המלים התנחלות ומתנחלים, שהשמאל מנסה להדביק להן גוון שלילי – ומטעין אותן במובן הנשגב שלהן, המקראי.

כן, באנו לכבוש את הארץ ולהתנחל בה ולהוריש את הגוי היושב בה.

הרי גם כשיהושע כבש את הארץ ישב בה עם מקומי, כמו הערבים כיום. ואילו היה אז שמאל הוא היה טוען שזה לא יפה לקחת מן העם המקומי הזה את אדמתו. אבל עם ישראל היה אז חדור אמונה ברובו שהארץ הזאת ניתנה לו מכוחו של צו אלוהי כדי לטפח אותה ולשמרה כמין גן עדן עלי אדמות.

אבל הרי גם הערבים יכולים להגיד שהארץ ניתנה להם על ידי אלוהים.

אלא מה: כשמביטים על המאמצים שעושים היהודים כדי להיאחז במולדתם ואת הקורבנות הכבדים שהם מוכנים להקריב בשם אהבת הארץ, והכל במעין טבעיות נפלאה, ומשווים אותם לפסיביות, לדקדנטיות ולזדון של אלה מהערבים העוינים אותנו, שכל רצונם – אם יש להם רצון בכלל – הוא לקלקל את המפעל הציוני במקום לבנות – הרי ברור כשמש מי כאן עליון מבחינה מוסרית ומי ראוי לרשת את הארץ.

•

לא מכבר הייתה לי הזכות לפגוש את אחד מגיבורי ההתנחלות בשטחים הכבושים, בני קצובר, לפגישה שהייתה מבחינתי מצמררת ומרגשת (האין זה אות מסתורי ששמנו הפרטי זהה, והוא זהה לזה של עוד אישיות נערצת עלי – הלא הוא בנימין נתניהו?).

נפגשנו על הפסגה המשקיפה על יישובו אלון מורה, באחת מנקודות התצפית היפות ביותר שיש בארץ – דומני ששם המקום היה מצפה תרצה. משמאל השתרע השומרון המערבי, כשבאופק הרחוק נראה רכס הגלבוע והכרמל ומימין – שכם הכלואה בין הר גריזים להר עיבל. מתחתינו במורד הנקיק זרם נחל תרצה, ובמזרח שממת ההרים שמאחוריהם בקעת הירדן.

איני זוכר אלא במעומעם מה הסביר לי מרוב שהתרגשתי מעצם המעמד. אשריי, לאחר שרוב שנותיי טיפטפו לראשי את הארס השמאלי, ולפיו בני קצובר ודומיו הם התגלמות הרוע, אשריי שאני רואה סוף סוף את אור האמת הפשוטה: שלבנות וליישב את השממה הוא דבר טוב. ושלנסות ולהרוס את שנבנה ומיושב הוא הדבר הרע. ואת הדבר הרע הזה מנסים לעשות השמאל הישראלי שונא ההתנחלויות בשיתוף עם רשעי העולם: לעצור את המהפכה הציונית בתירוצים פורמליסטיים.

הבטתי על האיש המרשים הזה שעמד מתחת לעץ אלון עבות ודיבר כשפניו אל שכם הערבית, והרגשתי את התנ”ך מדבר אלי. גם יותם, הבן היחיד ששרד אחרי שאבימלך רצח את כל בני גדעון, נשא את משלו מפסגה של הר מעל לשכם. והמשל הזה דיבר על אלה מהעצים שהם יצרניים ומביאים תועלת ועל האטד, שכל מטרתו היא להרוס ולשרוף את מה שנבנה בעמל. והאטד זה השמאל השונא את מפעל ההתנחלות (לא כל השמאל שונא את מפעל ההתנחלות, לשמחתנו).

•

ולכן, לקראת יום הכיפורים אני מתפלל לאלוהים כך: סלח לי אלוהים רב החסד, ששנים רבות כל כך הייתי חלק מן השמאל השונא הזה. ותודה שפקחת את עיני לראות את אור האמת ולדעת טוב ורע. ואיזה כיף זה, אלוהים, לחיות עכשיו תחת כנפי חסדך ולא להטות את אוזני שוב למלמולי השקר של אנשי המשפט וזכויות האדם המנסים להטיל על אוהבי הארץ את מוראם.

בלבל את לשונם של אלה מהשמאל השונאים את מפעל ההתיישבות ואת כובשי הארץ. ותן לי את הכוח להמשיך ולהשמיע בקול צלול וברור את האמת שנטעת בתוכי. והלוואי אזכה לעמוד איתן באמונתי, כמו בני קצובר הגיבור, העומד לנגדי כאלון זקוף קומה על פסגת השומרון, ולאהוב עוד שנים רבות בלי לשבוע לעולם את הארץ הרחבה, המובטחת.

• מתוך דף הפייסבוק של בני ציפר