12 חודשים מאז ערך ‘בין השורות’ את סיכום שנת תשע”ז בתקשורת החרדית. כמעט 50 טורים. עוד ועוד עיתונים נסקרו תחת עינו הבוחנת של ‘בין השורות’.
לקראת סוף השנה עבר ‘יום ליום’ בעלות, ועיתון ספרדי חדש נולד – ‘הדרך’. ‘בין השורות’ קידם את שניהם בברכה, וערך השוואות ראשוניות.
כעת, עם כניסת תשע”ח, קבלו את סיכום השנה החולפת, לא לפני שנתנצל אם שגגה יצאה תחת ידינו. אחרי הכול, בכל שבוע יוצאים לאור אלפי עמודים. לא תמיד יכולנו לעבור על הכול. לעיתים לא השגנו עיתון כזה או אחר, לעיתים רפרפנו, לעיתים העמקנו, לעיתים גם החמצנו קטעים חשובים. לעיתים מנענו בשגגה שבח מבעליו.
השתדלנו להביט בעין אובייקטיבית על הדברים, לזכור שמאחורי כל מילה כתובה עומד כותב שהשקיע את כל-כולו, וחשוב לו לזכות במילה טובה והערכה. אם שגינו, אם טעינו, אם לא שמנו לב – קבלו סליחה מעומק ליבנו.
כי כוונתנו הייתה רק לטובה.
1.
את תואר ההערכה הפוליטית הטובה ביותר של השנה אעניק לכתבת משפחה שרה פרדס.
וכל כך למה?
ובכן, היה זה בפרשת נח, כאשר חיפשתי בנרות אזכור לאירוע ‘שלוש שנים לפטירתו של הגר”ע יוסף זצ”ל’. בימים ההם ‘יום ליום’ עדיין נחשב – למרות ההתנערות הרשמית של המפלגה – לביטאון של ש”ס. בעיתונות היומית וגם בשבועונים האירוע כמעט ולא הוזכר.
לכן כל-כך אהבתי את כותרות הענק של ‘יום ליום’: “שלוש שנים להסתלקות מרן אביר הרועים רבינו עובדיה יוסף זיע”א, זוכרים ומתגעגעים”, וגיליון נושא מיוחד: “מרא דארעא דישראל”.
במשפחה, למשל, הסתפקו בכתבה בודדת – ראיון עם החתן, הרב אהרן בוטבול, תוך שהעורך מקדיש למרן זצ”ל את תמונת השער של המגזין.
אז נכון ששלוש שנים אינם תאריך ‘עגול’, כפי שאוהבים העורכים, אבל כשאתה כתב ב’יום ליום’, אתה עצוב בכל שנה מחדש. ליבי, הפעם הזו, היה עם ‘יום ליום’. מי חלם שלקראת סופה של השנה תוציא אותו ש”ס אל ארץ גזירה…
אלא שבאזכור הקצר של משפחה, הוא קלע – ועוד איך קלע. “אך סמלי הדבר שבשבוע שבו מציין עם ישראל את הסתלקותו של נשיא מועצת חכמי התורה, מרן הגר”ע יוסף זצ”ל, חסרונו בהנהגה הרוחנית של ש”ס ניכר היטב בשטח”, כתבה אז שרה פרדס. “את השבר, שעדיין לא התאחה ניתן לראות היטב לא רק בריבוי עצרות האזכרה, ההילולות והמיזמים השונים שנערכים לעילוי נשמתו על ידי כל רב, ארגון או גוף בציבור החרדי, אלא אפילו בהתנהלות הפנימית בתוך התנועה ואף במועצת החכמים”.
פרדס מתייחסת לאמירה של הגאון רבי משה מאיה, “המכהן בעצמו כחבר מועצת החכמים”, שהוקלט באותו שבוע כשאמר: “אין מועצת חכמים, היא לא מתכנסת, וכולם עושים מה שהם רוצים”.
שימו לב לעוד משפט שלה: “דרעי, כמי שעומד בראש המפלגה ומנהל אותה בצורה אבסולוטית ממש, מקבל את מלוא הזכות להציג את עצמו, דעת יחיד בדרך כלל. במקרים רבים דעתו מתקבלת אבל היו מקרים רבים שהוא לא קיבל את מבוקשו”.
כמדומני, שבסופה של שנה זו לא קשה להסכים כי הניתוח שלה, קלע למציאות בשטח. או-הו קלע.
2.
גם השנה, בדיוק כמו בשנה הקודמת, מגיע תואר התיאור הטוב ביותר של השנה לשמעון ברייטקופף.
היה זה בעיתון פרשת וישב כאשר סיכם את ההפגנות בערד, וכמו כל השאר התייחס לשאלה: למה בערד מפגינים, ובחיפה, בה יש חרדים שיש להם בטן מלאה על ראש העיר – גור אינה מפגינה.
“אומר לנו בשלהי יום שני בפנים סמוקות”, כך פותח בריטקופף את תיאורו לתדרוך הבבצ’יקאי. “הרב’ה מעולם לא אמר לצאת להפגנות. ודאי לא ביקש מחוגים אחרים להצטרף, אבל כשזה מגיע לכבוד של בית כנסת – אסור לשתוק, זה לא עניין שלנו, זה עניין של הקב”ה”.
“יש משהו שובה לב בשכנוע של בבצ’יק בצדקת דרכו”, כתב ברייטקופף. “משנתו סדורה כשישה סדרי משנה והחשבונות על מה שהם עשו ומה עשו להם יושבים בקופסה מסודרת המתויקת עד לאברהם אבינו. אין שאלה שגדולה או קטנה למידותיו. אם תתקילו אותו בשאלות עם עובדות על מקומות אחרים בהם אירעו מקרים דומים בלי שראינו זעזוע ציבורי דומה או סיוע מהסיעה המרכזית, תגלו שכל מה שסיפרו לכם על כך שבגור הפסיקו ללמוד ב’עיון’ – שקר וכזב.
“מחכים לכם הסברים ארוכים ומפורטים על כך עם שימוש נרחב בכל י”ג המידות שהתורה נדרשת בהן בכדי להסביר את החילוקים הדקים שבין האירועים השונים.
“בסוף השיחה יקרה אחד מהשניים: או שתתייאשו או שתשתכנעו. סיפור כמו ערד לא היה כאן מאז פרעות חמלניצקי”… ו”יש משהו חינני בלראות יהודי שמחזיק בתפקיד ממשלתי בכיר חוזר עם רמ”ח ושס”ה לשטיב’ל לעשות רצון רבו, יהיה מה שיהיה”.
כל מילה, פנינה.
3.
את תואר הטור העוקצני ביותר של השנה קוטף צ’ שפיגלמן מיתד נאמן, שהשחיז את עטו מול נשיא המדינה רובי ריבלין.
בטורו בפרשת תולדות כתב שפיגלמן: “להיות נשיא זו עבודה קשה, ולכן במדינות ציוניות רבות ממנים לנשיא כפיל… דווקא כשרובי ריבלין נבחר, נשמה מחלקת הכפילים בבית הנשיא לרווחה. דומה היה שהפעם תהיה מלאכת האיתור קלה מתמיד. אחרי הכול, מדובר בסבא חביב ובלתי מזיק, מהסוג שהעלייה הרוסית הברוכה הביאה אלינו באלפיהם..
“עד מהרה התברר שריבלין מציג אתגר קשה אף יותר מקודמו. כשנבדקו התכונות הנדרשות לכפיל הריב לינאי התברר שדרישות הסף נמוכות במיוחד: על המועמד להיות קופצני, ילדותי ונוטה לדיבורי שטות, חסר הבנה בנושאים המדוברים, בעל יכולת לשנות את עמדותיו מהקצה אל הקצה..
“בסופו של דבר נמצא המועמד המושלם לתפקיד הכפיל הנשיאותי. היה זה ליצן מובטל שפוטר זה לא מכבר מאחד הקרקסים הנודדים. גמישותו הבלתי נלאית של הליצן שבתה את לבם של אנשי הנשיא מהרגע הראשון. גם הוא, בדיוק כמו ריבלין, יכול יום אחד לדבר בשבחם של בחורי ישיבה ולומדי תורה ולארח למחרת עדת ברברניות רפורמיות.
“גם הוא, בדיוק כמו הנשיא, יכול לזנק מימין לשמאל, ושוב לימין ואז למרכז, ולסיים את התרגיל כשהוא עומד על רגליו ומצפה למחיאות כפיים. גם הוא, כמו כבוד הנשיא, יכול לפלוט מילים מצחיקות, משפטים מטופשים ואפילו נאומים שלמים חסרי היגיון, אבל כולם נדים בראשם ויודעים שאף אחד לא מתייחס אליו ברצינות.
“וכך אירע שהליצן בר המזל התקבל לעבודה בבית הנשיא… באחד הביקורים הרשמיים ביישוב מרוחק, לא ברור מתי בדיוק, נשכח רובי ריבלין מחוץ לרכב השרד והשיירה יצאה לדרכה. כשהגיעו לירושלים והאבדה התגלתה איש לא טרח לחפש אותו. הכפיל הוזעק מביתו ומאז הוא ממלא את מקומו על הצד היותר טוב”.
אז נכון שחברי הכנסת של דגל התורה לא תמכו במועמדותו של ריבלין, זאת למרות שמכל המועמדים הוא היה נראה הכי קרוב לחרדים; גם נכון, שהם עשו זאת לא לפני שהתייעצו עם הגראי”ל שטינמן. והגיוני, שכשהנשיא מועד, עיתון המייצג את מי שלא היו אלו שתמכו באיש שהחליק, ייצא בסוג של ‘הנה, אמרנו לכם’. ובכל זאת, היה זה טור קצת צורם, טור שבהחלט מזכה את כותבו בתואר, הטור העוקצני ביותר של תשע”ז.
4.
את האבסורד העיתונאי הגדול של השנה מצאתי במשפחה. קשה להצביע על כתב אחד שאחראי לאבסורד; אולי הייתה זו יוזמה (מתוכננת?) של המערכת כולה.
שימו לב, העיתוי: עיתון פרשת וארא.
שלומי גיל: “מי שהסתובב השבוע במסדרונות הכנסת התקשה שלא לחוש בריח השונה ששלט באוויר, אותו הריח פשט על הכנסת באחת בשלהי שנת 2014 אז ניהלה קבוצה של ח”כים מהאופוזיציה קרב מול ראש הממשלה… סביב חוק ישראל היום. המלחמה הייתה עזה וסופה זכור לכל. נתניהו פירק את הממשלה והוביל את המדינה לבחירות… אנשיו של ראש הממשלה שככל הנראה חשים את החבל המתהדק סביב צווארו… הפנו אצבעות מאשימות…”
יוסי אליטוב: “בשעות אחרי צהריים של יום רביעי.. מי שרצה למצוא רמז לתחושה הקשה שבה נמצא ראש הממשלה.. נתניהו אלוף בהסתרת הסערות המתחוללות בקרבו… תשעים הדקות הכריזמטיות על במת הכנסת יכולות להעיד על מצוקה ומשבר יותר מאשר על אופוריה ושלווה בבית ראש הממשלה”.
אליעזר שולמן: “בשיחה שקיימנו עם שר בכיר בממשלה הוא סיפר כי הנושא נמצא בראש מעייניו של ראש הממשלה. ‘להערכתי’, כך השר הבכיר’,’זה עניין של כמה ימים עד שבוע שאנשי הממשל החדש בארה”ב יבינו שלא בטוח שיש משמעות לסיכומים שלהם עם בנימין נתניהו… הטלטלה הפוליטית בישראל הביאה את אנשי הממשל להכרה שייתכן והעמדות המדיניות שהוא מציג בשם ממשלת ישראל אינן רלוונטיות ועליהם להמתין עד לאחר הבחירות בישראל”.
שמעון ברייטקופף: “מכיוון שהטור השבוע מעט עגום נתחיל בבשורות טובות לחובבי הז’אנר הפוליטי: הסיפור נגמר, הממשלה ה-34 סיימה את דרכה. קשה לצפות כמה זמן בדיוק ייקחו פרפורי הגסיסה אבל די להציץ במוניטורים הפוליטיים בכדי להבין את תוצאות הסיפור העגום שמסתיים טרם זמנו. הצצה נוספת לפרצופי היורשים הפוטנציאליים מלמדת שאף אחד לא טורח לחכות לתעודת הפטירה הרשמית. הם כבר לגמרי במלחמה המכוערת על ירושת המנוח הפוליטי ברחוב בלפור”.
כשלושת רבעי השנה חלפו מאז. בסיומה של שנה ניתן, כמדומני, להכתיר את הקטעים הללו כאבסורד הגדול של העיתונות השנה.
5.
את ההתנצלות האמיצה של השנה אני מעניקה לחיים ולדר מיתד נאמן. בשנה שעברה קטף את התואר אריה זיסמן, אף הוא מ’יתד’. יודעים להתנצל שם, החבר’ה, שאפו.
היה זה בפרשת וילך. ולדר פרסם מאמר חריף שכותרתו “הכימותרפיה של העולם”, כשהוא מתייחס לבחירה של דונלד טראמפ. “האנלוגיה הראשונה שעולה בדעתי היא מחלת הסרטן והמאבק כנגדה. השמאל הוא כסרטן, המתפשט במהירות, בערמומיות ובתחכום, הופך את העולם לחולה, ומכניס אותו לסכנה קיומית ממש”.
התרופה, אגב, כמו הטיפול הכימותרפי, ה”מסכן אנשים בריאים… גורם נזק לגוף של החולה, אך יחד עם זה הורג גם את הסרטן” – היא בחירתו של טראמפ. “רק אדם שהוא יותר חוצפן מכל התקשורת כולה, רק מי שהוא חסר בושה, לא פוחד מהשמצות, לא מתחשב בשום כלל, מפרסם את מה שכולם מנסים להסתיר ואף מתגאה בזה, לא משיב להשמצות אלא מסכים עמם ומוסיף אליהם, לא עושה חשבון לא לתקשורת ולא לעם שבעיניו הוא אמור למצוא חן, אלא מזלזל בהם, משתלח בהם בשלום הכי לא תקינה – הוא הוא ה’כימותרפיה’ היחידה והיכולה לרפא את העולם החולה הזה, מסרטן השמאל שפשט בו”.
אנשי שמאל רבים שקראו את המאמר התחלחלו ונחרדו, ובצדק. במהלך השבת הם התאפקו, אבל במוצ”ש הרימו טלפונים והובילו להתנצלות הבאה:
“במאמרי שהסביר את עלייתו המפתיעה של דונלד טראמפ השתרבבה לה אנלוגיה שמוטב היה שלא להזכירה מפני שפגעה באנשים רבים ומפני שאין לה מקום בשיח הציבורי”, כתב ולדר. טוב, האנלוגיה לא בדיוק “השתרבבה לה”, היא הייתה המאמר בעצמו, כולל כותרתו.
“אני מבקש לחזור בי מהביטוי מהשוואה כלשהי של קבוצת אנשים לסרטן. הציבור החרדי סובל רבות מביטויים מכלילים ומה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך”.
ומודה ועוזב.
צל”ש.
6.
את תואר הביקורת המושחזת ביותר של השנה אעניק למ’ כרמלי מהמודיע.
היה זה לאחר הופעתו המרשימה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוועידת ‘המודיע’, כך שהיה צריך המון אומץ כדי לבקרו ובכל העוז.
“התהליך שעבר על ארצות הברית חייב להוות תמרור אזהרה מבחינתו של נתניהו. בעוד שנתיים, במועדן המשוער של הבחירות, הוא ישמש עשר שנים רצופות על כיסאו, 13 במצטבר. הוא יהיה הישן, האליטה, המסדר הוותיק, השאיפה למשהו חדש שיתחיל, לשינוי ולרענון, עשויה להבשיל לכדי הצבעות מחאה דומה למה שראינו בארצות הברית ולהביא להחלפתו..
“זה לא הזאב המתוחכם והערמומי שמשטה בנו. אנחנו אחראים לא פחות ממנו. אנחנו הכבשים התועים שנותנים לו לעשות את זה. אבל לא ניתן לו לשתק אותנו. אנחנו משרתים רעיון ודרך ולא אדם”.
האם הביקורת הזו היא שהובילה לכך שנתניהו ביטל את הגעתו השנה לוועידה? מי יודע.
7.
את תואר הטור הטוב של השנה אעניק השנה לשניים:
האחד – יעקב ריבלין.
היה זה בעיתון פרשת ויחי, בסיכומו של שבוע בו עלה על שולחנה של ועדת החינוך בכנסת נושא המזון בישיבות. וכך תיאר ריבלין את המצב. ללקק את האצבעות.
“ברוכק’ה וייטפיש הוא עלם חמודות ובן תורה אמיתי. שלושה סדרים מלאים אצלו זה באנקר, בתפילות הוא צמוד לסטנדר בבית המדרש, עיניו לא משות מהסידור ופניו להבים.. אז ברוכק’ה הזה, נאלץ פעמיים בשבוע לחמוק מהישיבה בצהריים לפיצריה או לפאלפל המקומי לסעוד שם בחופזה. לא כדי להשביע את כרסו בהנאות העולם הזה חלילה, אלא בגלל שהוא רעב”.
והנה תיאור התפריט המצפה לו, לברוכק’ה: “ביום שני קציצות דגים שחורות, שהתפריט הסודי שלהן מוגן לפי חוק הפטנטים. כנראה תערובת של פירורי חלות משבת עם זנבות קרפיון טחונים ונסורת עצים המקנה להן את הצבע המיוחד. החבר’ה קוראים להם ‘קציצות של מלאכים’ יען כי רק הם יכולים לעכל אותן בלהב אישן..
“ביום רביעי התפריט הוא צמחוני, על גבול האורגני. כלומר: בלילה מרוסקת מכל הירקות שנותרו במזווה הישיבה והחלו לשנות צבע. אומרים שפעם אחת נכנסה למטחנה נעל של אחד העובדים והתערבה בבלילות הקציצות. לאחר התייעצות עם מומחי תזונה מוסמכים – גזבר הישיבה ומנהל החשבונות – הוחלט שמפני בל תשחית וצירוף של נותן טעם לפגם יש להקל. כנראה אגדה, אבל בכל מקרה, הטעם של הקציצות הוא נורא”.
כל מילה, אגב, גם אמיתית. מילה של אמא!
הטור השני פורסם ב’המבשר’ בפרשת שלח, פרי עטו של הכתב הצבאי מרדכי גולדמן.
“בעזה יש מחלוקת מה יותר קשה: הקיץ או החורף. אבל הרוב טוענים שהקיץ יותר קשה. התנאים הטופוגרפיים של עזה הופכים אותה לסוג של תנור מהביל. רוחות חמות ממרחבי הנגב הדרומי מכות בעזה ממזרח, הלחות מהים מכה בהם ממערב, וברצועה הצרה הזו כלואים למעלה ממיליון איש שנאפים בתנור הזה כמה חודשים בשנה..
“המראות הקשים ביותר נראים בלילות המהבילים של הקיץ כאשר היתושים והברחשים מפטרלים בסמטאות, האשפה מעלה צחנה ואדי לחות חמים נפלטים אפילו מהקירות… אחד המחזות הנפוצים בלילות הקיץ בעזה הם של תושבי הרצועה השרועים על הגגות בתקווה ללכוד עוד גל של אוויר פושר..
“מי שתוהה היכן המזגנים בסיפור, אז זהו. שאין כמעט מושג כזה בעזה מוסטפא איברהים תושב עזה שאליו אני מתקשר מדי פעם לשמוע קולות מהרצועה הפתיע אותי השבוע וסיפר לי כי הוא אחד הבודדים בשכונה שלו עם מזגן בבית”.
איזה מזגן? לא משהו. “מזגן חלון רוסי, קניתי אותו בתל אביב לפני 30 שנה, הוא לוקח הרבה חשמל ואין אפשרות לחבר אותו לשקע…”
אז מה עושים? “תולים סדינים רטובים על המשקופים”.
מאווררים? “כיום יש חשמל בשקעים רק ארבע שעות ביום יש תורנות כל פעם בין השכונות. בחלק מהימים אנחנו קמים לפנות בוקר כדי להכין מכונות כביסה, החשמל קופץ כל הזמן כי כולם מחברים ומושכים חוטים”.
8.
את תואר הטור ההזוי של השנה אני מעניקה השנה ליום ליום, במתכונתו הקודמת.
היה זה בתחילת חודש אדר, בגיליון פרשת תרומה, כאשר נמרח עמוד השער במילים הפומפוזיות: ה”תקנות שימנעו את הדמעות”. ובפנים: “אנחת רווחה נשמעה מפיהם של הורים רבים עת כינס יו”ר תנועת ש”ס השר הרב אריה דרעי מסיבת עיתונאים בהשתתפות שר החינוך נפתלי בנט ויו”ר ועדת החינוך ח”כ הר’ יעקב מרגי ובו הכריזו על התקנות החדשות שישימו קץ לאפליה העדתית בסמינרים”.
הנה קטע מטורו של חיים טריקי: “לפני כשבועיים, עת נכשל ח”כ מאיר כהן מ’יש עתיד’ בהעלאת הצעת חוק ‘רישום אזורי’ שלו, חוק שלא היה סיכוי להתקבל, הבטיח יו”ר התנועה המעטירה כי ש”ס תמשיך להיאבק בדרכים שהיא יודעת ובכלים מעשיים ולא בסיסמאות נבובות ריקות מתוכן כפי שעשתה בהצלחה עד כה. היו כאלה שביקרו בחריפות את נציגי ש”ס שהצביעו נגד הצעת החוק והיו כאלה שהחמירו את התקפתם וניצלו את המיקרופון כדי להלום בנציגי הציבור הספרדי כשהם מתכסים באצטלה ‘זה הרדיו שהוקם ע”י מרן זצוק”ל'”…
“כשאקבל את הטלפון הראשון מתלמידה ספרדית מופלית, אציג לה את גזיר העיתון החגיגי”, כתבתי אז, ב’בין השורות’.
את גזיר העיתון הזה הוצאתי מפנקסי שוב, ושוב, ושוב. כי האפליה עדיין כאן, עמנו, חיה, בועטת ונושמת, למרות פריצת הדרך של יעקב מרגי.
9.
תואר הטור המרגש ביותר של השנה מוענק לשלומי גיל ממשפחה.
היה זה בעיתון פרשת במדבר, ימים אחדים לאחר פטירתו של אפי גדסי, מתנדב ואיש חסד עצום. תחת הכותרת “אפי, חבר יקר שלי” גולל גיל את סיפורו, סיפורו של “בחור צעיר שזה עתה מלאו לו שבע עשרה שנים”, שנכנס אל היכל הישיבה כשהוא נבוך ולא ממש מוצא לעצמו מקום. הוא “הביט בסובבים אותו בבהלה, הביטחון העצמי שלו שגם כך לא המריא מעולם נמצא ברגעים האלה מתחת לקירות העץ שעליהן ניצבו הסטנדרים המפוארים… הלב שלו התמלא בחשש”.
“ואז הוא הגיע. הוא היה גדול מהנער בארבע שנים…’בחור צדיק לאן אתה הולך?” הוא חייך, הוא דאג לו, הוא קירב אותו, “שעה קלה לאחר מכן, בהיכל בית המדרש, ישבו השניים זה לצד זה, גמרא גדולה פתוחה ביניהם”.
לבחור ההוא, קראו אפי גדסי. הוא קיפד את חייו בדרכו להציל חיים.
“אפי, האור שלך ימשיך להאיר עלינו, יהי זכרך ברוך”, ספד לו גיל, שחתם בשם “שלומי, הנער ההוא, בן השבע-עשרה”.
10.
את הצל”ש של השנה אעניק לר’ שטיגליץ מיתד נאמן על סדרת הכתבות שלה על עולם השידוכים.
מתברר שהיא התפרצה לשוק רווי אמוציות, ומה שהיה מתוכנן – כך עושה רושם – למספר כתבות, הפך עד מהרה לסדרה שלא מפסיקה לדוש בנושא החם – וטוב שכך. גם אם אין לכם ילד בשידוכים, תמצאו שם חומר מרתק.
הכול על שידוכים ‘מלכתחילה’, ועל כאלו שהם רק ‘בדיעבד’, על יד ראשונה ויד שניה, איך מציעים ואיך שומעים, ולמה לפעמים פוסקות ההצעות מלהגיע.
הסדרה הטובה ביותר של השנה, התפרסמה שם, ב’יתד השבוע’.
בקשו מחברים אם פספסתם, שווה כל רגע של קריאה.