הגאון רבי נפתלי גלאנץ, רבה של ‘קהילת חסידים’ בעיר החרדית אלעד, תקף בדרשת ‘שבת שובה’ את ועדות הקבלה הפועלים במוסדות החינוך – תלמודי התורה, סמינרים ואפילו גני הילדים.
“בעומדנו בין כסה לעשור, בהם מלך במשפט יעמיד ארץ, סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי”, פתח הרב את דרשתו, שנכתבה לאחר החג על ידי אחד ממקורביו. “חז”ל אומרים על הכתוב בקהלת כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט, על כל נעלם – כי כאשר רבי יוחנן היה קורא פסוק זה היה מתייפח בבכי.
“כי מהו הכוונה על כל נעלם? אמר רב זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה, שמואל אומר זה הרק בפני חברו ונמאס. לא יאומן. במה הכתוב מדבר? בעניינים קלים של גרימת חוסר נוחות לחבר. בהרגשה לא נעימה שגרמנו לידיד. גם על אלו יביאנו במשפט”.
הרב המשיך: “אבל מורי ורבותי, מה לנו לדבר על הנעלם. מה לנו להתעסק בעניינים שהם בהגדרתם רק גורמי חוסר נוחות. הבה ונדבר על הידועים והמפורסמים – ואשר בהגדרתי הינם רציחה ושפיכת דם של ממש. ואין פוצה פה ומצפצף! וכוונתי ל’וועדות’ למיניהם הצצות כפטריות לאחר הגשם.
“תחילת הורתם ולידתם שלא בקדושה החלה בסינון עם מי לגור בבניין ועם מי לא, מי ראוי לבוא בקהל החרדים ומי חס וחלילה. אחר כך אומץ בחום וביתר סינון בסמנרים. משם זלג לעבר תלמודי התורה, והיום גם בגני ילדים.
“יושבים חבורה של ‘משרתי ה” במשרד ממוזג, כיבוד על השולחן. אף אחד אינו יודע את זהותם – ודנים בדיני נפשות של ממש. מי יחיה ומי ימות. בהינף יד ואצבע חורצים גורלות של דורות מי לימין ומי לשמאל. והכל, כמובן, לשם שמים, ובעבור שמירת פך השמן הטהור – ועוד סיסמאות שדופות וריקות מכל תוכן, שבאות לחפות בעיקר על העובדה שאין בין ועדות אלו לבין מה שמתוודים בעל חטא שחטאנו לפניך ב’ועידת זנות’ שום הבדל. ודי לחכימא.
“ואני עומד ותמהה” אמר הרב. “היכן המה הפרי גידולים? איפה הם גדולי הדור הבא שאמורים היו לצמוח מסינון כה מוקפד ופרטני? אבי שליט”א, ששימש כראש ישיבת צאנז במשך למעלה משלושים שנים, למד עד גיל 10 ה’ ירחם עם בנות. יחד עמו למדו כאלו ששימשו במשרות תורניות רמות ופיארו את כותל המזרח של דורנו. אציין רק אחד מהם – הרב הצדיק רבי אלתר אליהו רובינשטיין זצ”ל, ששימש כאב”ד אנטוורפן.
“אני בעצמי, כל שנות נעורי התחנכתי בקרית צאנז בנתניה. בכיתתי למדו ששה נערים ממעון התינוקות, שמי שאינו יודע באו מהמשפחות הכי ירודות בנתניה, שהוריהם היו תחת השפעות סמים ועוד מרעין בישין. ואיתם למדנו כל השנים. ומכיתה של למעלה מ-40 ילדים – אחד לא פקר. אחד לא עזב את הדת. כולם שתולים בכרם בית ה’ לתפארת ברוך ה'”.
הרב המשיך: “והיום. שאין מוסד חינוכי שאינו מתפאר בוועדה הקשוחה שלו, שומעים יום-יום על עוד אחד שלדאבון לב עזב את הדת, עוד אחד שחצוי בין עולמות, עוד כאלו המחפשים את עצמם ולא מוצאים מנוח.
“עם פתיחת שנת הלימודים ‘העז’ אחד מגדולי הרבנים בערנו, היודע יותר מדבר וחצי דבר בחינוך, לפתוח סמינר ללא ועדה. שומו שמים! נעו אמות הסיפים! האיך תיתכן כדבר הרע הזה? לפתוח מוסד חינוכי ללא ועדה? קדשו צום. קראו עצרה. עברו מעיר לעיר ומאדמו”ר לאדמו”ר לזעוק על העוול הנורא.
“ועובדה זו נתנה לי הבנה, במה שתמיד התקשיתי בהפטרה של ‘שבת שובה’. הנביא קורא לעצרת, ומצווה: ‘אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים, בין האולם והמזבח יבכו הכהנים משרתי ה”. חלקם של המבוגרים והזקנים בעצרת מובנת. אך מה מקומם של העוללים והתינוקות? מה להם ולעצרת? ומי הם משרתי ה’ הבוכים, מה פשר בכיה זו?
“אבל לדעתי יבוא יום, וירכזו את התינוקות והעוללים -שאלו המתיימרים להיקרא משרתי ה’, אלו שנטלו את הסמכות לידם מבלי שמישהו הסמיכם לכך – שללו מהם את הכניסה למקום חינוך ראוי, וייראו להם מה היה יכול לצאת מהם לולי חריצת הגורל, ואלמלא נקיפת האצבע לשמאל ולדחייה. באותה העת, כל שיוותר להם לעשות תהיה רק בכייה. בכייה נגד בכייה שהם גרמו לדורות”.
“אחי ורעי”, אמר הרב, “לא באתי להצביע באצבע על קלקולים. אין זו דרכי. ואין זו מחובתי. באתי אך ורק לייעץ עצה טובה: עומק הדין מי יכלנו. בפרט בדברים הנוגעים בין אדם לחבירו. אין מי שגרם צער ליהודי שייצא מהעניין בזול. בוודאי ובוודאי מי שהמיט אסון של ממש על משפחות כאובות ונאנקות.
“רבים מאלו שבאמת ובתמים חשבו לטובה, עבור חינוך זך לילדיהם, נאלצו לקרוע קריעה כזו או אחרת על ילדיהם שעליהם שמרו מכל משמר.
“הנביא אומר לנו מפורשות בתחילת ההפטרה. אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה. ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. בכדי להגיע לכך יש צורך באהבם נדבה. ללמוד להכיל גם מי שבמקצת שונה מאתנו, ואולי לא חושב או נראה בדיוק כמונו. לשמור מכל משמר על הפגיעה ח”ו ביהודי אחר – ולזכור הלכה פסוקה: כי בעוד שעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו”.