הטרגדיה של משפחת בלוי: האיש שהציל את הבת מהנהר, משחזר את הדרמה שלב אחרי שלב

אריה כהן, תושב חיספין שברמת הגולן, מחנך, היה האיש שהציל אתמול אחר הצהרים (שני) את בתו של הרב שלמה זלמן בלוי ז”ל, בנו של רבי דוד נחמן בלוי ז”ל ואחיו של איש החינוך הרב מוטקה בלוי, כאשר בני המשפחה נקלעו למצוקה בנהר הירדן, סמוך לגשר אריק.

חרדים 10: איך אתה מרגיש, יום אחרי?

ברוך ה’… היום לקחתי חופש להיות עם המשפחה. סגירת מעגל.

• ספר לי על עצמך.

אני מחנך בבית ספר, מתגורר בחיספין כחמש עשרה שנה, אב לשישה ילדים, נשוי בשמחה ובאושר, בוגר ישיבת הסדר, ישיבת ‘הגולן’. עוד נקודה: אני לומד טיפול, פסיכותראפיה, וגם יועץ חינוכי, כך שזה קצת עזר לי שם במקום והשתלב.

המסר שלי מהאירוע אתמול הוא שפשוט הייתה שם השגחה, פשוט זה מה שהיה. ואת מי שהקב”ה רצה לקחת אליו – לקח, ואת מי שרצה להחיות – החיה.

איך אני יודע את זה, מעבר לזה שאנחנו מאמינים? ביום ראשון הייתי צריך לרדת לטבריה לקניות לראש השנה. בדרך כלל אני נוסע דרך צומת צמח, שזה מכיוון דרום, וביום ראשון בסוף לא הסתייע מילתא, אז ירדתי ביום שני, ואשתי אמרה לי תעצור במושב יהונתן להוריד משהו.

היו לי עוד קצת עיכובים, יהונתן זה לנסוע צפונה, אז אמרתי לעצמי אסע דרך גשר אריק. וזה אף פעם לא קורה, אני תמיד נוסע דרך צומת צמח, כורסי. וכל העיכובים, והדחייה ביום…

בקיצור, הגעתי לגשר אריק, אני עובר את הגשר במהירות של 80 קמ”ש, ופתאום, בזווית העין אני קולט צרחות. בנות בלבוש חרדי רצות לכביש בניסיון לסמן לעצור. בהחלטה של רגע אמרתי לעצמי, אולי קרה פה משהו, אסתכל. הבנתי שמדובר בעניין של מצוקה שבתוך הירדן. הרבה אנשים נכנסים לשם בנקודה הזו. אמנם זה לא מקום מסומן ולא מוכר רשמית, אבל כולם באים לשם.

מיהרתי לצאת מהרכב בריצה. חבר שלי הגיע ממול, אז רצנו יחד. האמת שאני הייתי כמה שניות לפניו, אולי פחות משניות, הגענו יחד למים וראיתי בקושי ראשים מבצבצים. קצת אותו, קצת אותה, כשהבנות מאחורה צורחות כל הזמן ברקע.

הורדנו חולצות, אני נכנסתי ראשון, החבר נכנס מאחורי, וממש הלכתי, עוד היה אפשר ללכת בתוך המים, ואני אדם גבוה. אבל אחרי מאה או מאתיים מטר כבר הייתי צריך לשחות. את האמת שהיה לי חשש, כי לא רציתי שגם אני אטבע בסופו של דבר, אם זה סחף, אבל ראיתי שזה בסדר.

משכתי אותה, והיא בכוחות לא ברורים הצליחה למשוך את אביה. החבר משך אותי, הבת יצאה ואז שנינו ביחד משכנו את האבא העלינו אותו על השפה והחלנו לעשות החייאה.

אנחנו לא אנשי מקצוע, אבל איזה שהוא קורס במד”א במסגרת לימודי הוראה, אני אפילו לא זוכר בדיוק איפה, ועשינו. האבא לא היה נראה טוב, אבל המשכנו את ההחייאה. מידי פעם ראינו סימני חיות, חשבנו שאולי. הוא הוציא מים, התקשרנו למד”א וזה היה נראה כמו נצח, אבל אחרי, אני מעריך, עשר דקות-רבע שעה יחידת חילוץ הגיעה והחליפה אותי.

החבר שלי המשיך לעשות עיסויים, אני עליתי למעלה לבנות. בסיעתא דשמיא סטודנטית לעבודה סוציאלית ועוד איזה עובד סוציאלי, שניהם מהמושב קשת, ניסינו להביא את הבנות לשליטה על עצמן. חלקן היו בסדר, אבל האחרות היו בהיסטריה. ניסינו למקד אותן, לסדר להן את המחשבה, בשלב מסוים העובדת הסוציאלית הכניסה את כולן לרכב שלה.

במקביל החלו להגיע כוחות הצלה שונים, חלקם מטבריה. בין השאר הגיעו זוג נשוי מטבריה, היא עובדת סוציאלית, שאחרי שמד”א קבעו את המוות היא בישרה לאחות הגדולה, זו שעומדת להתחתן, את הבשורה הקשה.

“עד השלב הזה היא הייתה מאופקת, ואז שמעתי את הצרחה… מד”א השתלט בשלב הזה על האירוע.

חשוב לי לציין שהיה עוד זוג מאורס, שמתחתן בעוד כחודש, שהבחור בא אלינו וביקשנו ממנו שיזעיק את הכוחות והוא גם קיבל אותם והכווין אותם פנימה. בחור מקרני שומרון. קוראים לו נועם, אני חושב. איתי היה גם גברי, מחיספין. זה הסיפור.

היום הגעתי למשפחה, באמת משפחה אצילית, גדולה, הם חיזקו אותי ואני חיזקתי אותם. הנקודה המרכזית היא שאין שם אשמה לאף אחד. הבת נסחפה בלי שום כוונה, הבנתי שהבוץ מתחת שקע ואז האבא נתן לה חיים מחדש, כמו שאשתי אומרת. נתן לה פעם אחת חיים לפני 16 שנה, וכעת שוב. והקב”ה בחר את מי לקחת ואת מי לא. אם הייתי מגיע חמש דקות קודם לכן, יתכן שהייתי מצליח להציל גם את האבא, אבל ככה רצה הקב”ה”.

• כשאתה מגיע למקום, הילדה באיזה מצב היא נמצאת?

“בתוך המים, מחזיקה את עצמה, מחזיקה את האבא, שכבר איבד את ההכרה. היא הצליחה לדבר ואמרה לי, הוא התעלף. היא גם בלעה המון מים, סיפרו לי אחר כך שהיא הקיאה מים, אבל היא הייתה על שתי הרגליים וכנראה שהייתה מאד חזקה”.

הגאון החסיד רבי טוביה בלוי בניחום אבלים. צילום: חרדים 10

• כשאתם נכנסים, אתם כבר מבינים מה מצבו של האבא?

אני רואה שהמצב לא טוב, השפתיים שלו היו כחולות, אני לא איש רפואה אבל אנחנו מבינים שבדברים האלו אין כללים. אתה יכול לתת באותו רגע טיפול מציל חיים, זה עניין של רגעים ואנחנו לא הוסמכנו לקבוע מוות.

• כשאתה מגיע למקום, מה המשפחה אומרת? תאר לנו את הרגעים…

היו שם חמש בנות, בת אחת הייתה במים, בת אחת, זו שהובילה אותי, אולי שנים הובילו אותי, אני כבר לא זוכר בדיוק. והנה, נזכרתי ששכחתי עוד פרט, הייתה עוד בת שהחזיקה טוב טוב בשיחים אבל היא הייתה ממש עמוק בתוך המים ולא יכולת להגיע אליה בלי שחיה. כמעט הצלחתי להגיע אליה, אבל הרגשתי שאם אני לוקח אותה אלי אני לא מצליח.

בהמשך הגיע זוג קיבוצניקים, על פניו אינם שומרים תורה ומצוות, אבל עם ישראל הם סגולה מיוחדת. הבחור הוריד את בגדיו, נכנס פנימה וחילץ את הילדה. היא לא הייתה בסכנת חיים, היא אמרה שהיא בטוחה שהיא בסדר ושהיא מחזיקה טוב, אבל היא הייתה צריכה חילוץ. אין לי את השמות שלהם, וחבל.

• כשאתה רואה את המחזה הזה, יום לפני ראש השנה, מה עולה לך בראש?

אני יכול להגיד לך שמה שעולה לי בראש זה קודם כל, ואני צריך רגע לשחזר. באותו יום לימדתי את התלמידים שלי את תפילת חנה, דיברנו על זה שה’ ממית ומחיה, וזה עלה לי בראש. היה מי שהוא לקח אליו, והיה מי שהוא בחר להחיות. והדבר השני שעלה בראשי באותו רגע הוא שאנחנו פה שליחים של הקב”ה, זה הכל.

אנשים אמרו גיבור, אתה יודע, אתה תמיד שומע בחדשות שבן אדם אומר, שאני לא גיבור. סיפרתי לך את הסיפור. זה היה ברור שהקב”ה שם אותי שם, וזו המשימה, אני לא בן אדם גיבור. כשאני עמדתי במצבים רפואיים עם המשפחה אני כמעט התעלפתי. אבל באותם רגעים אתה טכני, אתה ממלא את המשימה שלשמה נשלחת.

• כשאנחנו מדברים על היום, אתה מספר שכבר ביקרת את בני המשפחה, תוכל לשתף אותנו במה שהיה שם?

“התחושות אינן פשוטות. מצד אחד אתה שמח על הצלה של חיים, מצד שני אתה רואה בנות שפותחות פרק חדש בחיים, ואתה יודע שבבית יש עוד עשרה ילדים, הם בסך הכול 15, ואתה מבין שמשהו פה השתנה אצל האנשים. וזה קשה, קשה, קשה. אין מילים, אין מילים”.