שלוש אמהות • הטור של סיון רהב מאיר

 יום ראשון, שבע בערב, רחבת הכותל המערבי. שלושים אלף איש. אחת התפילות הגדולות, העוצמתיות וגם האמורפיות ביותר שידע המקום הזה. בתפילות למען גלעד שליט או נגד ההתנתקות, למשל, ידעו המתכנסים בדיוק מה הם מבקשים. כאן הם ניצבו רק מול סימן שאלה ענק, לא יודעים אפילו איך לנסח את בקשתם. מי חטף את השלושה? איפה הם? האם הם בחיים?

שלושת הפרצופים הצעירים שניבטו אלינו השבוע מכל פינה, חזרו בתפילה הזו לרחם אמם. ככה נהוג להתפלל על גורלו של אדם, בשם המלא שניתן לו בברית המילה, יחד עם שמה המלא של אמו: גיל־עד מיכאל בן בת־גלים, יעקב נפתלי בן דבורה רחל, אייל בן איריס תשורה.

וגם בלי המנהג הזה, שלוש האמהות האלה משכו תשומת לב רבה השבוע. נשים אציליות, מרשימות, אופטימיות, מקבלות מאות מבקרים ונוסכות בהם תקווה, במקום שזה יהיה להפך. וכל זאת למרות שגם הן מבינות היטב את המצב לאשורו. אחד מבני המשפחות סיפר לי השבוע שהבית מלא “מנחמים”, ומיד תיקן את עצמו ל”מחזקים”. האמהות של החטופים מדברות עברית, אבל לעיתים נדמה שהן מדברות גם שפה שנייה, שאינה הישראלית החדשותית שאותה אנחנו רגילים לשמוע. שפת התפילה. לפעמים זה נשמע כמעט הזוי נוכח הערכות המצב הקשות, לפעמים זה נשמע כמו הדבר הריאלי היחיד שאפשר לעשות.

 אבל לא כולנו מאופקים כמו המשפחות. הנה כמה מקרים פחות אציליים שהשבוע המתוח הזה חשף:

 הסטטוסים הלא רגישים משמאל, והרצון הימני האוטומטי להיעלב. אולי צריך להפנים שגם לשמאל יש “נערי גבעות” משלו? פרובוקטורים שמכפישים את דמותו של המחנה כולו, וחושבים שזה בדיוק הזמן להעליב? ואולי, במקביל, צריך גם לתת פחות תשומת לב לכל ציוץ חסר רגישות ולא להפוך אותו למהומת רשת? ברור שזה לא הזמן לאמירות כאלה משמאל, אבל זה גם לא הזמן לרדוף אחריהן וכמעט ליהנות מהזכות להיעלב, מימין.

 איפה “האחראי על האינטרנט” כשצריך אותו? בעידן שבו נהוג להספיד את התקשורת המסורתית, גם הכתובה וגם המשודרת, הוכח השבוע שלא כל גולש הוא מלך. הרשתות החברתיות מהירות ומגניבות יותר, אבל אחראיות הרבה פחות. נכון, דובר צה”ל צריך לספק הרבה יותר מידע אמין כדי למנוע חרושת שמועות. אבל במקביל, השבוע הוכח שגם בעידן מהפכת המידע צריך עיתונאים של ממש שכפופים לחוק ולאתיקה.

 ומנגד, איפה הייתה התקשורת כשבחודשים האחרונים סוכלו 11 פיגועים? רק בתחילת יוני חשף השב”כ את הנתון המטריד הזה, אבל הוא לא זכה לכותרות ענק. אולי היינו עסוקים מדי בנערים משועממים שמרססים “תג מחיר” ושכחנו מה ההבדל בין “טרור” לטרור. ההודעה לעיתונות של השב”כ על העלייה המשמעותית בניסיון להוציא לפועל פיגועי חטיפה לא הגיעה כלל למודעות של הציבור הישראלי. חבל. אולי גם העירנות של אותם שלושה צעירים הייתה גוברת.

 הבחירות לנשיאות, זוכרים דבר כזה? בשבוע שעבר נכתב כאן על הרב יוסף ריבלין, מראשי השושלת של הנשיא הנבחר ראובן ריבלין, שנחשב אחד מבוני ירושלים. קורא מצפון הארץ שאל אותי השבוע האם הרב ריבלין היה חרדי או ציוני. התשובה היא חד־משמעית: גם וגם. והתשובה הזו נוגעת לאחת מהשאלות היסודיות ביותר ביחס לציונות: האם התנועה הציונית היא מרד במסורת היהודית, או המשך טבעי שלה? האם היא החלה בחלוצים שפרקו עול מצוות, או עם שטריימל על הראש?

לתנועה הציונית־חילונית נוח להדחיק את החלק של הרב ריבלין ובני דורו, ולהתחיל את הציונות בעלייה הראשונה ולא במאה שערים. גם לחלק מהחרדים נוח היום לשכוח את אותה רוח חלוצית־חרדית אקטיבית. אלה וגם אלה מתעלמים מדבר אחד קטן: העובדות.

כבר בדורו של הרב ריבלין היה מי ששם לב לניסיון לדחוק את רגליהם של החרדים הציונים, שבאופן טבעי מבחינתם פשוט עלו ארצה ובנו בה יישובים. הרב קוק, שחשש שחלוצים מסוגו של ריבלין יימחקו מהסיפור ההיסטורי, אמר אז: “מצווה עלינו לספר על החלוצים הראשונים האלה בהערצה קדושה, ולשים כל זאת לזיכרון בספר גדול”. הרב טיקוצ’ינסקי, מנהל ישיבת “עץ חיים”, אמר באחת האזכרות לרב ריבלין: “אילולי סוללי המסילה הקדומים, והבונים הראשונים מסוג היישוב הישן – לא היה לבונים החדשים למי ולמה לבוא. רק אחרי שהם סללו את הדרך, מצאו הבונים החדשים את המסילה להמשיך ולהרחיב את היישוב בעזרת השם”. הנשיא החדש מכיר היטב את הפרק ההיסטורי החשוב הזה, ואמר בעבר: “הציונות החלה כאן בירושלים, כשהרצל עוד היה תינוק באירופה”.

אבל ספק אם רוב הציבור יודע זאת. לאחרונה הוציאו בני משפחתו של הרב יואל משה סלומון )חברו ושותף לדרך של הרב ריבלין( את ספר זיכרונותיו של ראש המשפחה, ממייסדי פתח־תקווה. כשהגיעו לבית הדפוס עם הספר, מנהל המקום נבהל: “מי זה הרב הזה שאתם רוצים לשים את התמונה שלו על הכריכה? חשבתי תמיד שיואל משה סלומון, זה מהשיר, היה חלוץ עם סנדלים וכובע טמבל”.

 ובשבוע של אחדות ישראלית, פרשת השבוע, פרשת “קורח”, היא הפרשה המזוהה ביותר עם מחלוקת. קורח ואנשיו חולקים על המנהיגות של משה ואהרון במריבה כואבת שקורעת את העם. חז”ל מסתכלים על הסיפור הזה ומבקשים מאיתנו להבחין לנצח בין שני סוגים של מחלוקות: “מחלוקת לשם שמיים”, שהיא אידיאולוגית ויש בה כנות ורצון לברר את האמת, ו”מחלוקת שאינה לשם שמיים”, שבבסיסה מריבה על כבוד, כסף, כוח, קנאה ועוד. מחלוקת קורח, הם קובעים, הייתה מחלוקת שאינה לשם שמיים.

אבל גם אחרי האבחנה הזו, נותרנו לאורך הדורות עם מחלוקות רבות שבהן שני הצדדים משוכנעים שהם רבים “לשם שמיים”. על כך שמעתי לאחרונה את המשפט הבא: רבות מהמחלוקות שהן לשם שמיים – הן אכן לשם שמיים, אבל רק בדקה הראשונה. אחרי דקה כבר נכנסים פנימה אינטרסים.

הסטטוס היהודי:

“אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב, ונאמר אמן” (מן התפילה)

• הטור של סיון רהב מאיר מתפרסם בידיעות אחרונות