השופט רוזן: תאמין שקיים חסד טהור

גזר דינו הקשה של מייסד עמותת יד שרה וראש עיריית ירושלים אורי לופליאנסקי, גרר כצפוי לא מעט תגובות. באופן נדיר, אולי אפילו היסטורי, קיבלו אין ספור התגובות אופי תוכני אחיד: כולם תוקפים את פסק הדין הקשה ומביעים במילים אלו או אחרות כי מידת הצדק לקתה ממידת הדין.

גם משפטנים רבים, ואף עיתונאים שאינם חשודים במורך לב כמו שחר אילן ויואב יצחק ביקרו בחריפות את פסק הדין הקשה של השופט דוד רוזן.

בטור זה אינני רוצה להתייחס לפן המשפטי של פסק הדין, אלא לפסקה קטנה ממנו המסגירה משהו מרוחו של השופט אשר ישב לדין.

השופט קבע שאמנם לופו לא נטל את הכסף לכיסו אך כספי השוחד שימשו להגדלת כוחו, שכן הוא זכה לתפקידים ציבוריים רמים בזכות פועלו ביד שרה, שהיא נשמת אפו. השופט הדגיש את קרבתו של לופוליאנסקי לרב שלום יוסף אלישיב, בזכות פעילותו זו. “כספי השוחד לא נחתו באמתחתו, אבל היו עבורו יקרים מפז”, הוסיף רוזן.

אמירה זו מסגירה את יסודות תפיסתו של השופט ולפיה – אין דבר כזה עשיה לשם שמיים. הרעיון של חסד לשם חסד פשוט לא נתפס אצל מר דוד רוזן.

מה מונח לנו כאן ב’סאבטקסט’ של השופט רוזן? בעיני מסתתרת כאן אמירה שיש בה חשיבות משפטית עצומה שאיש לא נתן עליה את הדעת: מבחן האדם הסביר (החביב כל כך על השופט ברק) תלוי בערכי היסוד עליהם גדל היושב על כס השיפוט. אם על כס השיפוט ישב אדם שערכי היסוד שלו כל כך שונים, ובמקרים מסויימים גם מעוותים, חסרי היגיון, ובלתי נורמטיביים, אין כל חשיבות לפעולותיו של הנאשם.

המקרה של לופוליאנסקי הוא פרדיגמה מצויינת לאבחנה הזו. בעולמו של השופט רוזן כל עשייה תכליתה לשרת את פועלה. פעילות של חסד לשמה אשר מהווה ערך מכונן בחשיבה הדתית, פשוט לא מוכרת לאדם הסביר אשר לא גדל על ערכים דתיים. הוא בפשטות לא מכיר דרך אחרת. הוא באמת לא מצליח להפנים שקיים ‘חסד טהור’. ומכאן שהוא מחמיר בעונשו של זה שאינו פועל על פי ערכי היסוד בהם הוא, השופט, מאמין.

את המלחמה האמתית אם כן יש לאסור לא על נטילת שוחד, או אפילו על הפחתת עונש לראש ‘יד שרה’, אלא על הנחות היסוד המצויות בבסיסו של החינוך הכללי, שהוא מסתבר כל כך שונה מהחינוך היהודי השורשי.

ערכי היסוד המעוותים הללו העומדים בבסיס פסק הדין של השופט, הם שורש כל הרע והם המובילים לשחיתות שלטונית.

אותם יש לשרש.לא תרומות לארגון חסד שכל מטרתו היא לסייע לאנשים.