איזו כותרת לתת לכל הכותרות של השנה? • הטור של סיון רהב מאיר

זוהי השבת האחרונה של השנה. הזדמנות להסתכל אחורה וקדימה, להיזכר ולקוות.

הנה סיכום השנה שלי בזירת האקטואליה:

1.

עיתון נוער פנה אליי השבוע בבקשה לבחור את “אירוע השנה”. אחרי קצת מחשבה בחרתי שוב באירוע השנה שכבר נבחר בשנה שעברה: משפט אלאור אזריה. כן, שוב. גם בהשוואה לכל הפרשות המהדהדות, נדמה לי שזה עדיין קו פרשת המים.

התקשורת, הפוליטיקה, הצבא, הרשתות החברתיות, הפריפריה – על כתפיו של אזריה העמסנו את הכול. המשפט הזה העלה לדיון את חשיבות שלטון החוק וטוהר הנשק, אבל גם את הפער בין הכללים המשפטיים הנוקשים לבין הלב של חלקים נרחבים בציבור.

אני לא רוצה לכתוב שוב עליו, אלא על הפעם הבאה שתקרית כזו תקרה, חלילה. האם כולנו – מפרקליטיו של החייל דרך הפרקליטות הצבאית ועד הפוליטיקאים – נוכל להכיל את האירוע, לסיים אותו מהר יותר ולמנוע את “אירוע השנה” הבא.

2.

השבוע ציינו בעולם כולו את ה-11 בספטמבר, 16 שנים לפיגוע. אבל עוד דבר דרמטי קרה ב-11 בספטמבר לפני שנה: הילארי קלינטון התמוטטה בסוף הטקס החגיגי לאסון, ובעוד העוזרים שלה סוחבים אותה לרכב, עובר אורח תיעד את הרגע ופרסם את הווידאו הקצר.

ההשפעה על מערכת הבחירות האמריקאית הייתה דרמטית. הילארי נתפסה (שוב) כשקרנית ונאלצה להודות שהיא מסתירה את דלקת הריאות שלה. כך שב-11 בספטמבר אפשר לציין גם את יום השנה לעיתונות החדשה: כל אחד הוא צלם וכתב שטח, לא צריך תעודת עיתונאי, הכול הרבה יותר שקוף וגלוי ומהיר. הפעם זה היה זדנק גאזדה, זהו שמו של האיש שתיעד את הילארי.

והנה שתי עובדות מדהימות ביחס אליו, שרק יבהירו כמה אנחנו בעידן חדש: גאזדה הוא תומך של הילארי, כך אמר בראיונות איתו. הפרסום פגע במועמדת המועדפת עליו, אבל הוא בכל זאת פרסם. ובנוסף, הוא לא ביקש כסף. הוא היה יכול להתעשר אבל העלה הכל לרשת, לשימוש חופשי. האם הוא פעל באופן רציונלי? לא. זו לא תקופה רציונלית.

3.

זו לא הייתה שנה שקטה בזירת הטרור, אבל היא הייתה שקטה מקודמתה. מראש השנה שעבר ואז היום נרשמו 17 קורבנות. בשנה שלפני כן – 43.

בימים האחרונים קיבלנו שוב תזכורת לתהום הפעורה בינינו לבין אויבינו, במאבק המתמשך בין טוב לרע: היומן של גיל-עד שער שפורסם השבוע ריגש רבים, בעיקר בגלל האיכות והרמה שנחשפה בו. נער בן 16 מתגלה מבין דפי היומן כרגיש, חושב, לומד, מודע מאוד לשינויים שחלים בו, מנסה כל הזמן להתקדם.

לפני כמה ימים נחשפה שוב אצילות כזו. זה קרה בערב ההשקה לספר “פשוט אל העולם” שכתבה נעמה הנקין, שנרצחה עם בעלה איתם בפיגוע לפני כשנתיים. “ברוכים הבאים להשקת ספרה הראשון והאחרון של נעמה”, אמר שם אחד הדוברים בחיוך מריר. הנקין, גרפיקאית במקצועה, הפליאה לחרוז ולהמשיל ולדמות. ערב שלם דיברו חבריה וגם מבקרי ספרות על יצירתה המיוחדת.

היומן של גיל-עד והשירים של נעמה רק מדגישים את הפער בין חייהם העדינים לבין האכזריות שבה נרצחו.

ב-1921, כשנרצח הסופר יוסף חיים ברנר, אמר על כך הסופר גרשום שופמן: “לא כמוֹת כל האדם, כי אם נרצח. נרצח בהתעללות, בידי פראים משוּסים, שגם דורם העשירי לא ידע את מי הרגו. וכאן הוא עיקר הכאב”.

4.

דפדפתי קצת בכותרות השנה החולפת. אם אצטרך לתת כותרת לכל הכותרות, היא תהיה: אנא, קצת פרופורציות. הכול היה כאן בגדול, בענק, בשיא העוצמה. אנחנו מדווחים על פוסט טפשי של יאיר נתניהו כמו שכתב בפלורידה מדווח על הסופה המתקרבת. פיקוח נפש. כל אמירה מקושקשת מימין או משמאל היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, כל ציוץ לא מספיק אפוי – חורבן הבית.

והנה הזדמנות קטנה לתקן ולשים דברים בפרופורציה הנכונה: כמה לעגו כאן לדני דנון כשנבחר להיות שגריר ישראל באו”ם. כמה ציניות הייתה כלפיו וכלפי נתניהו שמינה אותו. כמה געגועים פתאומיים לאבא אבן ולחיים הרצוג. יצא לי לפגוש את דנון במסדרונות האו”ם אחרי המינוי, והוא סיפר לי שמונה ליו”ר ועדת המשפט של הארגון. זו הפעם הראשונה שנציג ישראלי נבחר לראשות ועדה קבועה, הסביר בהתלהבות.

אחד מאנשי המשלחת הישראלית סיפר לי אז, לא לפרסום, על כוונת דנון להתמודד על תפקיד סגן נשיא העצרת הכללית של האו”ם. האמת היא שקצת גיחכתי בלבי. השבוע זה קרה, וזה בהחלט מרשים. דנון החל לנהל את הישיבות של העצרת הכללית, וינהל גם את הישיבה בה ינאם השבוע נתניהו.

5.

ואחרי עוד שנה של מלל, פטפטת, קשקשת – שתיקה. מעניין שאת ראש השנה אנחנו מציינים ביומיים של חג, שבהם המצווה המרכזית אינה לדבר אלא דווקא לשתוק ולהקשיב לקול השופר.

בבית הכנסת אנחנו מברכים ברכה יוצאת דופן: “ברוך אתה ה’, אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר”. לכמה רגעים לא צריך לדבר, להגיב ולהתווכח, אלא רק לשתוק ולשמוע. לא לקפוץ ולהגיד מה דעתנו, אלא להשתיק את הרעש וההמולה שמסביב, לטובת האזנה לקול טבעי ופשוט, לקולה של הנשמה. לא סתם העם היהודי מתחיל כך תמיד את השנה החדשה שלו.

• הטור מתפרסם ה’ידיעות אחרונות’