חודש אלול מכונה חודש הרחמים והסליחות. בקהילות ספרד כבר אומרים סליחות מראש חודש אלול, אולם בקרב קהילות אשכנז מתחילים באמירת הסליחות במוצאי השבת הזאת.
לכן השבת נקראת ‘שבת סליחות’.
בחצות הלילה נתייצב בבתי הכנסת, נרכין ראש לפני אבינו שבשמים ונבקש ממנו כי ימחל ויסלח לנו על משובותינו וייתן לנו שנה טובה.
אבל מה אנחנו מבקשים באמת? מה הן המשאלות האמיתיות שאנו אמורים להעלות לפני היושב במרומים?
באמצע הלילה לבקש אוכל?
אחד מגדולי חסידיו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, ר’ שמואל מונק’ס שמו, היה בעל חוש הומור מפותח, ולא אחת ביטא רעיונות חסידיים עמוקים במעשי משובה. פעם אחת נקלע ב’שבת סליחות’ לכפר קטן, והתאכסן אצל משפחה כפרית.
במוצאי השבת, בשעה שהכול התכוננו לצאת לאמירת ‘סליחות’, עלה ר’ שמואל על מיטתו ושם עצמו ישן. הוא שמע את האישה אומרת לבעלה שצריכים להעיר את האורח ל’סליחות’.
הבעל ניגש אליו וקרא: “ר’ יהודי, התעורר, צריכים ללכת לסליחות”.
החסיד פקח עין מנומנמת ובקול עייף שאל: “סליחות?! מה זה סליחות?!”
היהודי הביט באשתו והיא בו במבטי תימהון. “איזה דבר מוזר!”, קראה האישה. “יהודי שנראה תלמיד חכם ואינו יודע מה זה סליחות!”
החסיד עצם את עיניו וכאילו חזר לשנתו.
“מה איתך, ר’ יהודי”, גערה בו האישה. “הכול הולכים לומר סליחות ואתה ישן לך בשלווה?!”.
“אבל מה זה סליחות?”, התעקש החסיד. “נו, אינך יודע מה זה סליחות?”, איבדה האישה את סבלנותה. “סליחות זה שאנו הולכים באמצע הלילה לבקש מה’ שהפרה תניב חלב, שהגינה תצמיח ירקות טובים, שיהיה לנו במשך השנה מזון בשפע”.
“פוי!”, עיווה ר’ שמואל את פניו. “אנשים זקנים, באים בימים, קמים באמצע הלילה לבקש אוכל?!”…
אנחנו קוראים סיפור זה ומחייכים על קוצר השגתם של אותם כפריים, שאין בעולמם שאיפה גבוהה יותר מזו שהפרה תיתן חלב ושהגינה תצמיח ירקות. אך כשחושבים מעט מגלים שבעצם אין לנו מה לצחוק יותר מדיי על חשבונם.
פנינים, לא גריסים
כדאי שגם אנו נבחן את סדרי העדיפויות של חיינו ואת שאיפותינו. לכל אחד מאיתנו ה’פרה’ וה’גינה’ שממצות את פסגת משאלותינו. אולי אנחנו משקיעים את כל כוחנו בסיפוק צרכים זמניים ומציבים לנגד עינינו יעדים חומריים בלבד.
אבל יום אחד אדם מתעורר בבוקר ושואל את עצמו: בשביל מה בעצם אני חי? ואם אשיג מכונית חדשה יותר ואקנה דירה מפוארת יותר, זה יעשה אותי מאושר יותר?
ימי הסליחות קוראים לנו לעצור ולעשות את חשבון הנפש האמיתי: כמה תשומת לב אנו נותנים למהות החיים? כמה אנו מקדישים לצד הגשמי והחומרי של החיים וכמה לצד הרוחני של החיים – ללימוד תורה, לקיום מצוות, לעזרה לזולת, לעשיית צדקה וחסד?
אלה הדברים האמיתיים, שמעניקים לנו סיפוק של אמת ונשארים שלנו לנצח.
אומרים שיש המבקשים פנינים אבל בעצם חושבים על גריסי פנינה. מוטב לחשוב על פנינים אמיתיות!