1.
‘כינוס המועצות’ ההיסטורי זכה לסיקור נרחב בתקשורת החרדית.
שמעון ברייטקוף בטורו ‘המזנון’ במשפחה: “ההבנות יומיים לפני שגדולי ישראל התכנסו כבר השיגו את מטרתם. אבל זכו נתניהו וכץ למה שלא זכו הרבה יהודים אחרים. בעטיים מתכנסים עשרות מגדולי ישראל ומלמדים את עם ישראל מהו השלב הראשון בסולם הערכים החרדי, הרבה לפני תקציבים וכיסאות: שמירת שבת קודש. ואולי זה לבד כבר היה שווה הכול”.
לעומתו, מציג ‘יום ליום’ בכותרת הראשית שלו ביקורת מוסווית על תוצאות הכינוס: “מדינת היהודים מציגה: ומכרו בני ישראל את השבת”. אני לא בטוחה שבעיתון התכוונו לכך, אבל להציג את דבריו של “מרן רבינו עובדיה יוסף זיע”א בשנת תשנ”ו 1996 לכוכבי נבחרת ישראל בכדורגל שהגיעו לבית מדרשו ‘יחווה דעת’ בשכונת ה-נוף בירושלים”, לא ממש הולם כתשובה להחלטת מועצות גדולי וחכמי התורה, שדנו לאור הנסיבות, ומן הסתם ראו לנגד עיניהם גם את האלטרנטיבה (פירוק ממשלת נתניהו על רקע דתי, תוך הגשת מנדטים על מגש של כסף ל’יש עתיד’ ויאיר לפיד). נדון לכף זכות, שלא לכך כיוונו במערכת, מה גם שהעיתון נסגר עוד לפני שהמועצות התכנסו.
בעיני, קולעת יותר כותרת ‘הדרך’: “אין לנו אלא דברי חכמים”.
והיטיב להסביר זאת יצחק פלדמן מבקהילה, מי שנכנס השבוע לנעליו הגדולות של הפרשן הפוליטי יעקב ריבלין, המתאר מונולוג של ח”כ כלשהו (אם לא נאמרו הדברים, הם יכלו להיאמר. בדיוק כמו בסיפורי צדיקים): “העיתונאים שלא תמיד יודעים מה באמת קורה, פותחים את הבוקר שלהם בשאלה קבועה ‘אז מתי אתם פורשים מהקואליציה’. בגלל השאלה הבלתי פוסקת הזו, אנחנו לא יכולים להתנהל בצורה נורמלית מול הממשלה. הם מעלים אותנו על בריקדות בדרישות ואיומים שאין בהם ממש, אחר כך לך תנהל את המשבר… אנחנו חיים במדינה חילונית, אין לנו את הפריבילגיה לפרוש מהקואליציה על כל חילול שבת שנעשה בעיר חילונית”.
נס שיש לנו את גדולי ישראל, שלא ממש עובדים אצל “העיתונאים שלא תמיד יודעים מה באמת קורה”…
2.
למד, יצחק פלדמן, אין מחמאה של ‘בין השורות’ שלא נלווה אליה ‘אבל’.
או שהוא מופיע באותו שבוע לצד המחמאה, או בהפרש של מספר שבועות. אבל אין בלי ‘אבל. אז קבל את ה’אבל’ שלך, אחרי המחמאות לטור הפוליטי.
גדול הוא שר התורה הגר”ח קנייבסקי מכדי שיזדקק לריפודי מחמאות של העיתונאים, בפרט שהם פרי תדרוך של אינטרסנט כזה או אחר. בקטע הבא שלך ניתן למצוא לכל הפחות שלוש עובדות בלתי מדויקות, אם לא יותר. אז נהרא נהרא ופרשנותו, הכול בגבול הסבירות וההיגיון.
“רבי חיים הולך בדרכי אביו וחמיו מרנן הסטייפלער והגרי”ש אלישיב שסירבו להשתתף כחברים רשמיים במועצת אך נטלו חלק פעיל בדיונים חשובים שעל הפרק… לאור זאת ניתן להבין עד כמה חמור רואה רבי חיים את פרשת חילולי השבת עד כדי כך שיצא מגדרו והורה לזמן את גדולי ישראל לישיבה משותפת (נו, ואני סברתי שהיה זה מרן הגראי”ל שטיינמן שהכריע בנידון – ש.ר.)”.
“היום אם לא יהיו מניעות שיצוצו ברגע האחרון יזכה כלל ישראל לחזות ברגע היסטורי כאשר מרן רבי חיים יישב בראש האיפה, הוא ואלפי דפי הגמרא, הירושלמי והפוסקים המתהלכים בראשו, ויכאב את כאבה של השבת. בשעה זו עושים אנשי ביתו של הגר”ח את כל המאמצים האפשריים על מנת לאפשר את הגעתו לכינוס ההיסטורי בירושלים, כינוס שרוחו של הגר”ח שורה עליו (כלומר? – ש.ר.) והוצאתו לפועל הוכיחה לכלל ישראל מנהיגות של הצדיק מבני ברק, שבכוח תורתו להוביל את כלל ישראל ליום היסטורי של שילוב ידיים”.
בשלב הזה נעדיף 3 נקודות, על פני הסבר מפורט.
3.
שימו לב לקטע מלא ההיגיון שמביא ישראל יוסקוביץ בטורו ‘מקלט מדיני’ במשפחה:
“שר האנרגיה ד”ר יובל שטייניץ הוא אדם נקי כפיים וישר-דרך. רעייתו השופטת גילה שטייניץ מכהנת כסגנית נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. הוא עצמו נזהר ביתר זהירות בעניינים המעלים ריח של שחיתות. אפילו כוס קפה הוא אוסר על העובדים לקנות לו מחשש של ‘מה יגידו’. אבל מתברר שבניגוד אליו, נגד מקורביו עולים חשדות חמורים לשחיתות”.
כאן מפרט יוסקוביץ: “השבוע נעצר יועצו רמי טייב בחשד למעורבות, לכאורה, בפרשת הצוללות, כשבנוסף, מקורבו, תא”ל אבריאל בר יוסף נחשד בחשדות חמורים בפרשה… חשוב לציין: החשדות נגד אבריאל בר יוסף נוגעים לתקופה שבה כיהן כמשנה לראש המל”ל אבל בשולי הדברים נטען שמינף גם את קרבתו לשר האנרגיה כדי לקדם את עסקיו”.
אז ככה: “מקורבי השר חוזרים וטוענים באוזנינו כי לשר לא היה שמץ של מושג על עסקיו של בר יוסף. האמת? ניכרים דברי אמת. ..וראה זה פלא: הטענות להגנה שמעלים אנשי השר זכו השבוע לקונצנזוס כמעט מוחלט מצד בכירי הפרשנים שחזרו ואמרו שלא יעלה על הדעת ששטייניץ הוא איש מושחת, וכי בסך הכל מקורביו השתמשו בו. והשאלה המתבקשת היא מדוע כשמדובר ביובל שטייניץ, הדוקטור המחונן ממבשרת ציון, זה מתקבל ואילו כשזה בנימין נתניהו, שנוא נפשכם, זה לא ייתכן שהוא לא ידע ושמקורביו רק השתמשו בקרבתם אליו?!”
4.
כאן הייתי מפנה את יוסקוביץ לטורו של עמיתו שמעון בריטקוף, ‘המזנון’:
“יש שאלה בסיסית על השולחן שאמורה להטריד כל אזרח בישראל: אם כל הכוורת הצמודה לנתניהו הייתה שותפה למעשים לא כשרים, האם באמת נתניהו לא ידע כלום? ואם הוא לא ידע שום דבר, האם זה לא מדאיג? האיש שעומד בראש המערכת לא יודע כלום על מה שקורה לו מתחת לאף? לא ברור איזו מהתשובות עדיפה….
“אם למערכת השיקולים הביטחונית של מדינת ישראל נכנסו כספים גדולים, אינטרסנטים ולוביסטים שעבדו בשביל לשנות את המערך ההגנתי של המדינה בשביל כסף, זה סוף העולם. גם אם זה קרה מתחת לאפו של ראש הממשלה והוא צח ונקי כשלג בהרי האלפים השוויצריים הוא כבר לא יוכל להמשיך כאן. מדינת ישראל תתקשה לבלוע האשמות מהסוג הזה”.
אני לא יודעת, תגידו אתם, יש מצב שיוסקוביץ מתכוון גם לעיתונאים בתוך המערכת בה הוא עובד כשהוא כותב: “והשאלה המתבקשת היא מדוע כשמדובר ביובל שטייניץ, הדוקטור המחונן ממבשרת ציון, זה מתקבל ואילו כשזה בנימין נתניהו, שנוא נפשכם, זה לא ייתכן שהוא לא ידע ושמקורביו רק השתמשו בקרבתם אליו?!”
5.
ושוב אני מנסה להשוות בין ‘יום ליום’, עיתון ש”ס הוותיק, לבין המתחרה החדש – ‘הדרך’.
נתחיל בכך של’יום ליום’ יש את ‘יום צעיר’ בעריכת דבורה בוימלגולד (מוכשרת ביותר. גילוי נאות: למדה אצלי בקורס תכנות מחשבים לפני למעלה מ-20 שנה…), שעושה עבודה טובה יחסית למספר העמודים המועט (16) המוקצה לה. לכך תוסיפו את המגזין התורני ‘עונג שבת’ (32 עמודים).
ב’הדרך’ מבטיחים שגם להם יהיו מוספים זהים בעתיד, אבל ‘בין השורות’ דן בהווה, לא בעתיד.
בקיזוז שני הנ”ל, מציגים שני המתחרים 48 עמודי מגזין, פלוס 48 עמודי חדשות ל’הדרך’ ו-24 עמודי חדשות בלבד ל’יום ליום’. ועדיין, יחסית לעיתון חדש מצליח ‘הדרך’ להפתיע, בכל קנה מידה, ולטובה.
6.
סתירה מעניינת מצאתי בין שני טורים ב’הדרך’.
הנה מה שחושב דוד הלוי בטורו ‘פוליטי’: “דווקא משום שנתניהו אינו מוגדר חשוד, חובתו למסור את גרסתו לאומה גדולה יותר… התשובה הרווחת ‘הציבור בחר אותו בקלפי ולכן הוא לא חייב לענות שום דבר לשמאל ולתקשורת’, היא שגויה מעיקרה. הרעיון בדמוקרטיה אינו לתת לעם להחליט פעם ב-4 שנים מי יהיה הסולטן הכול-יכול, אלא לכונן מערכת שלטונית שעובדת בהתאם לכללים הדמוקרטיים ומחויבת לתת לציבור דין וחשבון שוטף על פעולותיה.
“נבחר ציבור חייב לתת תשובות לציבור כשעולות שאלות על התנהלותו, גם אם המשטרה אינה חוקרת אותו. גם הזכות לדרוש ממנו דין וחשבון אינה מוקנית לרוב באופן בלעדי וכמובן שאין לה שום קשר לשאלה כמה תומכים יש לו בקלפי או בסקרים”.
אוסיף: על כמה וכמה, כשאתה כן מוגדר כחשוד, על אחת כמה וכמה כשמצבך בסקרים לא מזהיר.
הנה מה שחושב צבי יעקובזון בטורו ‘מבחן בוזגלו’ על אותו נושא בדיוק, אלא שהפעם לא מדובר בנתניהו כי אם…ביו”ר תנועת ש”ס אריה דרעי:
דעת גילת (העיתונאי מרדכי גילת – ש.ר.) מיטרפת עליו מאז דרעי שב לחיים הציבוריים. זה שמאות אלפי איש האמינו שמקומו ליד שולחן מקבלי ההחלטות; שבג”צ לא מצא לנכון לפסול את מינויו כשר הכלכלה (אך הבהיר שמדובר במקרה הנוגע לשולי הסבירות – ש.ר.) ואחר כך הפנים; שהוא זוכה להוקרה מקיר לקיר – לא מעניינת אותו ואולי מדכאת אותו. מבחינתו כולם פרימיטיביים ואנשי חושך”.
יתכתב נא עמ’ 47 של ‘מבחן בוזגלו’ עם השכן מעמ’ 36, זה ש’הציבור בחר אותו בקלפי’ לא ממש מהווה טיעון. כי ‘הרעיון בדמוקרטיה אינו לתת לעם להחליט פעם ב-4 שנים מי יהיה הסולטן הכל-יכול’…
7.
אבל קבלו את גולת הכותרת של ההשוואה: מתברר ששבוע, אחרי ש’יום ליום’ יצא בתחקיר (מעולה, צריך להודות) בנושא הדיור, מפציע ‘הדרך’ השבוע עם תחקיר. השוואה בין שניהם נוטה בבירור לטובת ‘יום ליום’, שהביא יותר עמודים, יותר נתונים, יותר מרואיינים.
ב’הדרך’ מדובר בעמוד אחד, שכותרתו: “במשרד האוצר עדיין לא רואים בציבור החרדי חלק אינטגרלי מכלל הציבור”, שבוע קודם, ב’יום ליום’, הייתה זו כתבת מגזין בת 5 עמודים, תחת הכותרת “שפל היסטורי, אין דירות. לא כמעט ולא בערך”.
בכתבה של ‘יום ליום’ מצוטט ח”כ מוזס (“נכון להיום עבור הציבור החרדי אין כל בשורה”) והח”כ לשעבר מאיר שטרית (“במסגרת הכתבה יצאנו לבדוק גם מה דעותיהם של שרי השיכון לשעבר על תוכנית מחיר למשתכן”).
אז ‘הדרך’, מאוחר מדי, ומעט מדי.
8.
אך את כאב הראש העז ביותר האכיל אותי עיתון משפחה השבוע. ניסיתי לעשות סדר במוחי, והתקשיתי.
זוכרים איך בשבוע שעבר הציג העיתון רשימה מלאה של ערים ומועצות מקומיות בהן לא מכהן רב עיר (עבודה יסודית וטובה של ישראל פלר)?
זוכרים איך תהיתי כבר אז איך לנוכח כתבה הביקורתית על החסר במינויים (“בכשלושים ערים ויישובים לא מכהן רב!”.. “נבחרים, לא בוחרים”), נהפכת הקערה על פיה בשער עם כותרת של “המרוץ ללשכות – בליץ חסר תקדים: אחרי שנים של קיפאון… נפתחו הליכים למינוי רבנים ב-15 ערים ברחבי הארץ”.
15 מתוך 45 זהו בליץ? – תהה ‘בין השורות’ בשבוע הקודם.
זו הסיבה בה הסתחרר ראשו של ‘בין השורות’ השבוע בפעם נוספת, כאשר קרא (בעמ’ 11): “בעקבות תחקיר ‘משפחה’ מועצת הרבנות הראשית הניעה תהליכי בחירת רבני ערים”.
אחרי ‘בליץ’ חסר תקדים עליו דווח בשבוע קודם, רק עכשיו החלה מועצת הרבנות הראשית להניע תהליכים? בזכות תחקיר ‘משפחה’?
ויהי לפלא.
9.
זוכרים איך ‘בין השורות’ עדכן בשבוע שעבר את משפחה על כי רב העיר טבריה, הרב דוד פרץ, נפטר (בטבלה הופיע כמי שפרש, ועדיין חי).
אז השבוע משיב משפחה’ ל’בין השורות (?): “ונפטר בשבוע שעבר, יהי זכרו ברוך. הטבלה שפורסמה בתחקיר הוכנה שבוע לפני פטירתו”.
ישראל פלר, הרינו להודיעך כי ‘בין השורות’ קיבל את הערתך ומחק את ההערה מהשבוע קודם…
10.
זו הפעם הראשונה שאני מוצאת סיבה שצריכה לעורר דאגה אצל ראש הממשלה, לאור הנכתב בעיתונות החרדית.
אז בהמודיע כבר לפני שבועות רבים (19 כמדומני) בישרו כי “תוך שלושה שבועות יוגש כתב אישום נגד נתניהו”. קוראים שאינם מפספסים נוהגים לשלוח לי מידי שבוע תזכורת דמוית ספירת העומר. “חלפו כך וכך שבועות מאז בישר המודיע על הגשת כתב אישום” – והנה לא הוגש.
אז ראשית, זו דרכה של פרשנות, שלא תמיד היא מתממשת. שנית, השבוע חבר גם יתד נאמן למתחרהו המודיע. אחרי שבועות ארוכים של לויאליות מלאה לנתניהו וטיהור מלא של שמו, שב השבוע הפרשן הפוליטי אריה זיסמן מחופשתו, ובטורו ‘מחקירות – לבחירות?’ הוא מתאר כך:
“אין לקנא בימים אלו בנתניהו. לא קל לו. הכותרות היומיות על החקירות והפרשות גוזלות ממנו אנרגיות רבות… יש הטוענים כי בחודשים הקרובים הוא ימצא אמתלה כלשהי להכריז על בחירות חדשות ויכניס את כל המערכת הפוליטית לסחרור. בכך ישנה מקצה לקצה את השיח הציבורי.
במקום לעסוק בחקירות יעסקו כולם בבחירות. אם יזכה בהן ברוב, כפי שמראים הסקרים, יחזק את מעמדו המוסרי מול הפרקליטות. הרעיון הוא שאם הציבור יודע על החקירות והחשדות נגדו ובכל זאת מצביע לו בהמוניו הרי שאין לציבור עניין בכל החקירות הללו. אולם אין כל ודאות שהמשחק הזה ימנע את חקירותיו. אם היועץ המשפטי יחליט לאור הראיות שיש מקום להגשת כתב אישום, הדבר יקרה בין אם נתניהו עומד בראש הממשלה הנוכחית ובין אם יעמוד בראש הממשלה הבאה לאחר הבחירות”.
אדוני ראש הממשלה, אם גם זיסמן בין אלו שלוקחים בחשבון אפשרות (רק אפשרות) להגשת כתב אישום – אני במקומך הייתי מודרגת.