עוד כמה טיפים מהבר מצווה לעורכי שמחות

1.

“קראתי את הטור על ההכנות לבר המצווה של הבן הבכור שלך”, כתב לי קורא, “ואני רוצה להוסיף עצה חשובה. הילד נורא מתרגש לפני הדרשה שלו. היא ‘יושבת עליו’ והוא לא יכול לאכול, לרקוד, להתייחס לאורחים, עד שהוא לא מרגיש שהוא אחרי זה. אז קודם כול, תן לילד לדבר. לפני הסבא, הרב, או לפני כל דבר אחר. גם באירוע ביום חול וגם בשבת בר המצווה, אני קודם כול נותן לילד להגיד את מה שהכין. מניסיון”.

הודיתי לקורא על העצה הטובה ואז חשבתי לעצמי שבעצם, גם לי יש עוד כמה טיפים משלי. מסקנות נוספות מהבר מצווה שיכולות אולי להועיל לילדים, הורים וכל מי שיש לו אירוע. לא רק בר מצווה. מתחילים.

2.

לפעמים צריך לנסות להרפות קצת מהעניינים הטכניים. בשבועות שלפני הבר מצווה, ואפילו בשעת האירוע עצמו, מצאתי את עצמי לא אחת עוסק בצדדים ההפקתיים של העניין יותר מאשר בצדדים המהותיים. אלה החיים. הטכני משתלט עלינו גם, ואולי בעיקר, ברגעים גדולים. הלוואי שהיינו יכולים לנסות קצת להתעלות מעליו. שווה לפחות לזכור את זה ולהיות מודעים לאתגר.

כשאני מנחה חופות, אני רואה מקרוב הורים ברגעים הרבה יותר מרגשים מהבר מצווה של הילד שלהם. וגם בדקות המרטיטות האלה, הטכני מאוד נוכח.

יהודי זוכה לחתן את הילד שלו בשעה טובה ומוצלחת, ותוך כדי שהתזמורת מנגנת ניגון עתיק והכלה מקיפה את החתן, וכולם מסביב מתרגשים נורא, הוא חושב בעצבים על המלצרים האלה, שלא פינו עדיין את בר קבלת הפנים.

3.

אבל בעצם, ההכנות לבר מצווה מתחילות חודשים לפני התאריך המדובר. ואני לא מדבר על טעימות ובחירת צבע המפות (מה יש להתלבט כל כך הרבה? הרי בסוף תלכו על שמנת), אני מדבר על התפילין.

אל תוותרו על הטרנד של השנים האחרונות, של הגעה עם חתן הבר מצווה להכנסת הפרשיות. קודם כול, זאת חוויה ששמה את מצוות התפילין במרכז, וחוץ מזה היא גם מאוד מחכימה. לא רק את הנער ואחיו הקטנים שמתלווים אליו למעמד (קחו אותם), אלא גם את אביו. בעיקר את אביו, במקרה שלי.

נדהמתי מכמות הדברים שהתחדשו לי לגבי התפילין ועשייתן בביקור הזה. לא ידעתי כמעט כלום. אולי בגלל שבזמני לא לקחו ילדים לראות את תהליך ההכנה. אז למרות שיש המון מטלות בתקופה הזאת, כדאי להתאמץ ולקבוע תאריך ושעה וללכת בצוותא.

4.

ואם כבר מדברים על תפילין: שווה להשקיע מחשבה בשאלה היכן לעשות את הנחת התפילין הראשונה. ולהשקיע מחשבה זה לא אומר בהכרח לבוא לעשות את זה אוטומטית בכותל. אולי זה נופל ביום חם מאוד, או קר מאוד? אולי יהיה קשה לסבא-רבא לרדת את כל המדרגות עד הכותל ובחזרה?

לא שיש לי חלילה משהו נגד אירועים בכותל (אנחנו הגענו לשם רק אחרי הבר מצווה, לעלייה הראשונה לתורה, והיה נפלא), אבל צריך לחשוב לאיזה סוג חוויה אנחנו מצפים. למשל, אם רוצים לעשות אחרי התפילה מפגש שבו גם יהיה אפשר לדבר ולברך את חתן הבר מצווה, אולי עדיף לעשות את זה בבית הכנסת שלכם. אם מחפשים משהו יותר מיוחד, אז אפשר בבית כנסת שיש לו משמעות היסטורית למשפחה. אחר כך אפשר להתכנס במקום סמוך שמאפשר שקט ופרטיות.

מה שלא יהיה, לא מומלץ לתת לאירוע הזה, שמגיע ברוב עדות ישראל חודש לפני הבר מצווה ובעצם פותח את כל החגיגות, לעבור ככה סתם. ושיהיה ברור, אני לא מדבר פה על הפקה גרנדיוזית וכניסה להוצאות מיותרות. לא ארוחת בוקר ב’וולדורף-אסטוריה’ תהפוך את הנחת התפילין הראשונה למשמעותית, אלא התוכן שתיצקו לתוכה.

5.

ועכשיו לבר מצווה עצמה. זה אולי הסעיף הכי קריטי. כי יש כל כך הרבה הורים שעושים טעויות וגורמים עוגמת נפש לחתן הבר מצווה ולעצמם. לפעמים אפילו טראומה לכל החיים.

העניין הוא כזה: אין חוק אחיד לכל ילדי הבר מצווה. צריך לזכור את זה. זאת אומרת, ברור שכולם חייבים בהנחת תפילין ובתרי”ג מצוות. אבל איך לחגוג את היום הזה? כשם שכישוריהם שונים כך בר מצוותיהם שונות. יש ילדים מוזיקליים שמתחברים לפרויקט הגדול של קריאת פרשת שלמה, ויש כאלה שבקושי צולחים את המפטיר והפטרה. זה בסדר. איפה כתוב שצריך לקרוא פרשה שלמה?

כך גם בעניין הדרשה. זה לא רק שצריך לתת לילד לדרוש בתחילת האירוע כדי להוריד ממנו לחץ, השאלה אם צריך לתת לו לדרוש בכלל. יש ילדים שיש להם את זה. נפלא. יש ילדים שאין להם את זה. גם נפלא. אולי עוד יהיה להם את זה בהמשך החיים, ואולי לא.

דבר אחד בטוח: אם תכריחו אותם בכוח להיות בעל קורא או נואם בחסד, הסיכוי שהם יעשו את הדברים האלה בהצטיינות ובחשק בעתיד, רק יירד.

עד היום אני אסיר תודה להוריי שבליל שבת הבר מצווה שלי, ממש ערב לפני הקריאה בתורה, ראו שלחוץ לי מדי לקרוא פרשה שלמה והודיעו לבעל הקורא של הקהילה שייקח ממני את הקריאה מהעולה השישי וצפונה. אז בסדר, קראתי את הסיפור של קורח בהטעמה ורגע אחרי שהמטה של אהרן פרח, ויצץ ציץ ויגמול שקדים – הקריאה עברה לבעל הקורא הקבוע.

האם זה ערער לי את הביטחון עצמי? האם אני מפחד מאז להופיע בציבור?

6.

סיפר לי בשעתו דודי הרב בן ציון קוק, מתלמידיו הקרובים של הרב אלישיב זצ”ל, שכשבנו הגיע למצוות הוא פנה לרב בשאלה: איך צריך לנהוג? שהחתן יעלה לתורה בשבת שלפני הבר מצווה או בשבת שאחרי? הרי ביהדות הרבה פעמים אנחנו רואים שהשבת שלפני היא העניין. בשבת הגדול למשל, או בשבת חתן, שבה החתן עולה לתורה בשבת שלפני החתונה. מצד שני, הרי בבר מצווה, בשבת שלפני, החתן עוד לא הגיע למצוות, הוא ילד קטן בן 12 ומשהו, אז אולי עדיף שיעלה לתורה בשבת שאחרי?

עם השאלה הזאת הוא ניגש לרב אלישיב. ומה ענה הרב? הוא אמר לו שאין הכרעה ברורה בעניין, כך שהוא יכול לבחור מה שנוח, שבת לפני הבר מצווה או שבת אחרי, ולפעמים, הוא הוסיף, גם השיקול של אורך הקריאה יכול להכריע. כל כך התרגשתי כששמעתי את הסיפור הזה.

הרב אלישיב, האיש שהכי מזוהה בעולם עם פסיקה חדה, קרה, שכלית, אומר להורה: תסתכל על הילד שלך. שמה נמצאת התשובה. תראה מה יותר נכון לילד.

ואם כך לגבי המנהג הקדוש של קריאה בתורה, בטח שגם לגבי מנהגים אחרים. למשל, המנהג הקדוש של סרטון בכיכובו של חתן הבר מצווה. לא, אני לא מזלזל. זה דווקא יכול להיות נחמד ואפילו מרגש (תלוי בתסריט כמובן). אבל תבדקו, למען השם, לפני שאתם יוצאים להפקה, שהילד שלכם מתחבר למשימה. לא לכל אחד זה כיף לצלם שוב ושוב טייקים על רקע הזריחה במצדה.

7.

ובחזרה לטכני והמעיק מול המרגש והמשמעותי. הנה עוד עצה: בפרשת השבוע, פרשת כי תבוא, רואים איך כל תאנה ראשונה מתחברת לכל ההיסטוריה של העם היהודי. איך החקלאי צריך לחזור לימי האבות ולהודות על הכל, מיציאת מצרים ועד לעץ שבחצר. אז גם בהכנות, נסו לסגל לעצמכם תודעה היסטורית ביחס לכל דבר קטן.

ואני אסביר. זה ברור שכאשר הילד עולה לראשונה לתורה, מדובר ברגע מכונן. זה הרי קורה פעם בחיים. אבל אני ניסיתי להרחיב את זה, להפוך כל אקט טכני למעמד מלא משמעות. זה בעצם לומר “לשם ייחוד” לפני כל מעשה, או לפחות להרגיש כך, להתכוון. כי הרי כמה פעמים בחיים אני אלך לבחור עניבה לבר מצווה עם הילד הזה? נו, אז זה לא מרגש מאוד? וחולצה? ולהסתפר לבר מצווה?

נכון, כל המטלות האלה הן טכניות בעליל, ומהותית אין קשר אמיתי בינן ובין קבלת עול מצוות (חוץ מהעול אולי), אבל מה לעשות, אם השטן לא נותן לנו לחוות הכול בזמן אמת, נערבב אותו קצת ונרגיש משמעות במקומות שבהם הוא לא היה מצפה שנתרגש.

אפשר גם לשאת תפילת הודיה חרישית: תודה רבה, ריבונו של עולם, שזיכית אותי, שלוש עשרה שנים אחרי הלידה, להגיע לרגע הנשגב הזה, רגע שלא היה כמותו ולא יהיה כמותו לעולם, של הכנסת הספידה לנעליים החדשות והחגיגיות של הילד המתוק הזה, חתן הבר מצווה שלנו, כי הן טיפה גדולות עליו. אמן.

• הטור התפרסם בעיתון ‘בשבע’