למה מנדי גרוזמן מרגיש חגיגיות בלב

ישיבות חב”ד מציינות הערב 120 שנה לייסוד הישיבה הראשונה – ישיבת ‘תומכי תמימים’ בעיירה ליובאוויטש.

ישיבת האם ההיא, שפעלה בעיירה הבלרוסית במשך עשרים שנה, הייתה ונותרה המודל. בפרטי הפרטים של הימים הראשונים לייסודה של הישיבה בקי כל ילד חב”די.

המייסד, האדמו”ר החמישי של חב”ד, הרש”ב זצ”ל, אמר אז שהתגלגל עשר שנים על קברי אבותיו טרם שהחליט על הקמת הישיבה, וזהו אולי המשפט הזכור ביותר מדברי הימים ההם.

ישיבת חב”ד בברינוא שבצרפת גאה עד היום במשפט קצר שאמר עליה הרבי, שהיא “על דרך כבליובאוויטש”.

במשפחתנו שלנו שמענו שוב ושוב את סיפורו של הסבא-רבא שלנו, אביה של סבתי ע”ה, ר’ זאב לביוב, שהיה בן העיירה ולמד בישיבתה. על הקיר בליובאוויטש כיום תלויים תמונות קטנות של כל תלמידי הישיבה, וסלפי עם התמונה של סבא היא תחנת חובה בכל ביקור במקום.

•

אז מהי הייחודיות של “תומכי תמימים” ומדוע כל בוגריה, גם אלו שמעולם לא היו האדוקים שבחבורה, מרגישים היום קצת חגיגיות בלב?

בדור הירוד שלנו, בישיבות כיום, לא יושבים ענקי רוח כמו בדור הנפילים ההוא, ובכל זאת, הרוח נשמרה. חגה של ‘תומכי תמימים’ הוא הזדמנות להעניק מעט צוהר לעולמה הפנימי של חב”ד, החסידות שבשל פעילותה להפצת מסורת ישראל מוכרת יותר מהצדדים החיצוניים שלה ופחות בהווי שבו מתחנכים בניה, מגיל 13 ועד נישואיהם.

“הישיבה שמה ‘תומכי תמימים’ והתלמידים הלומדים בה ומתנהגים ברוחה קרויים תמימים”, אמר מייסדה כחודש לאחר הקמתה.

אידיאל התמימות הזה אינו נאיביות, אלא שלימות. העולם שלנו, החומרי, הוא עולם של וויתורים ופשרות, אבל לפחות בין כתלי הישיבה מבקשים שהכול יהיה שלם: חסידות והלכה, שהתורה תהיה שלמה ותכלול גם לימודי מחשבת החסידות וגם לימודי גמרא והלכה; שכל ורגש, שהתלמידים ישתמשו בשכלם, אבל גם יפעילו את חושי הרגש ויידעו כיצד להתפלל ולבקש את קונם; ובדורנו האחרון נוספה לתמימים שלמות מזן חדש, לא רק דאגה לעצמם, אלא גם דאגה לאחיהם החילוני בשוק הכרמל בתל אביב, לו הם מקדישים את זמנם הפנוי בימי השישי שלהם.

•

בנימה אישית: הישיבה החב”דית היא בית גידולי, ובמידה רבה כל מה שיהודי בי כיום הוא בזכותה.

סדרי הלימוד החב”דים כוללים מדי יום שלוש שעות של לימודי חסידות מעמיקים. להשקעה הזו בעיצוב תפיסתם המחשבתית של בני עשרה כמעט אין אח ורע. שלוש שעות יומיות, שפותחות וחותמות את היום. שעה וחצי בבוקר, שעה וחצי בערב.

לימודי הגמרא נמשכים שעות ארוכות, אבל נקודת הפתיחה ונקודת הסיום של היום מוקדשת להבנה הפנימית. הלימוד הוא שכלי, אבל לא שכלתני וקר. את השיעורים בו מוסר ‘המשפיע’, שהוא תמיד אותו אחד שמתוועד עם התלמידים ומזמן אותם לשיחות אישיות.

יש משמעות רבה לעובדה שאותו אדם שביום ראשון מנסה להסביר לך, במילים ברורות ובשפה רחבה, דיוק עדין בכוחותיו של הקב”ה, הוא אותו אדם שביום חמישי בערב יישב אתך ועם חבריך על בקבוק משקה ויצעק לך: “חמור, על מי אתה חושב שאתה עובד”.

אין קו מפריד בין הלימוד לבין ההתוועדות, שניהם מנסים לפעול על הגישה העתידית שלך לכל דבר, רק האמצעים שונים. הניגונים החסידיים שמושרים ביחד על ידי כולם הם פס הקול שמלווה תמידית את היצירה המופלאה הזו.

ואם צריך לסכם, אז ב’תומכי תמימים’ מבקשים מקוריות. לא מקוריות במובן של להיות בדווקא שונים מהאחר, אלא במובן של להיות מחוברים למקור. בלימוד ובמחשבה, בניגון ובמעשה, בתפילה וביציאה לשליחות. שכל ענפי היהדות לא יקבעו ברכה לעצמם, אלא יישארו ביטוי של התמונה הגדולה כולה.

לא צריך להיות חסיד, מספיק להיות בר דעת כדי לשמוח שמחה עצומה מכך שב-2017 ילדים בני 16 עסוקים בניסיון להשיג ולחוש לרגע אחד לפחות את המקור עצמו.

לחיים, תומכי תמימים, לעוד שנים רבות וטובות.