“פתאום קלטתי שסביבי רק הורים ספרדים. זה היה ‘בום’ בפרצוף!’ • הראיון שיגרום לכם לבכות

קצת קשה היה לי לעכל את שיחת הטלפון שנחתה עלי הערב.

לכאורה, סוף טוב לסיפור עצוב – של ילדה שבמשך חודשים ארוכים לא ידעה באיזה סמינר תלמד. אלא שהמשקעים שנותרו בלב עדיין מעיקים, ואפילו אני, שרק האזנתי בדומיה למה שסיפרה האם, התקשיתי שלא להזיל דמעה.

פשוט קורע לב לחשוב על כך, שבכל שנה ושנה יושבות עשרות, אם לא מאות, בנות וסובלות, רק משום שהן מבקשות להמשיך אחרי כיתה ח’ לסמינר.

תקשיבו יחד איתי לסיפור, ותגידו אם אינכם מזדעזעים.

•

החופש הגדול הסתיים, אבל על משפחת איטח (שם בדוי), משפחה ספרדית טובה במיוחד המתגוררת באחת מהערים החרדיות, הוא עבר מלווה בבכי, הרבה בכי. בעצם, בוכים שם כבר כמה חודשים, כפי שמגדירה האם: “עם ובלי דמעות, עם ובלי קול”.

“איך יכול להיות כזה מצב במדינה מתוקנת, במגזר שאמון על חסד וקבלת האחר, אלו שמתהדרים בהנהגה רוחנית על כל צעד ופעולה?”, היא מתקשה להבין.

אז בסופו של יום את שנת הלימודים פתחה הילדה בסמינר די טוב. כלומר, יש טובים ממנו בעיר (רק מבחינת ‘מה שנחשב’), אבל הוא בהחלט סמינר טוב. אבל את מסכת הייסורים שהיה עליה לעבור עד לרגע המיוחל, לא תרצו לעבור לעולם.

ביום האחרון בכיתה ח’ לא היה להן, לילדה ולאמא, שום מושג היכן היא תלמד בשנה הבאה. “לא הייתה לי תקווה. כל יומיים-שלושה מצאתי את עצמי נזרקת מטלפון לשיחה, ממנהל לאחראי, עירייה.. סמינר.. בית ספר.. רבנים.. עסקנים.. כולם יושבים ולא עושים כלום. בעצם עושים, מזיקים, מפריעים, מתאכזרים”.

בין לבין הייתה האם מתקשרת גם אלי, מעדכנת, מספרת, בוכה.

•

ניסיתי לעזור. יצרתי קשר עם ועדת החינוך של ח”כ יעקב מרגי, שעשתה כל שביכולתה, נתי חייק מרכסים טיפל תוך כדי חופשה, עמדתי בקשר גם עם המחוז החרדי של משרד החינוך, שם לקח להם המון זמן עד שמישהו שיגר מכתב למנהל הסמינר.

בסופו של דבר, ואחרי אין-ספור טלפונים ונדנודים, שוגר המכתב, ומנהל הסמינר הבין שהוא חייב לקבל את הילדה.

“במבט לאחור, זה היה קרש ההצלה שלי. אילולי ערבתי תקשורת, מי יודע מה היה עולה בגורלה של ילדתי”, אומרת האם.

בינתיים הגיע ‘בין הזמנים’ של האחים, הלומדים בישיבות אשכנזיות מובחרות ביותר, והמשפחה, שתכננה לצאת לטיולים ולימי חופשה, התקשתה לשכנע את הילדה להצטרף. עולמה חרב עליה.

“מביטה לה בעיניים ורואה איך מחקו לה את החיוך”, הגדירה זאת האם הכאובה. “שברו לה את האגו העדין, פירקו אותה לגורמים ושברו את החתיכות לרסיסים”.

•

 מדוע זה צריך היה לקרות? על מה ולמה?

חשוב להדגיש שהילדה הסתובבה שבורה, למרות שההורים שידרו לה כל הזמן ש’את מסודרת’, ו’תראי שהכול יסתדר’.

“בשלב מסוים החלטתי לרכוש לילדה תלבושת אחידה”, מספרת האם. “לא ידעתי לאיזה סמינר היא תשובץ, אבל קניתי את התלבושת של הסמינר שבו רצינו. כדי לשדר לילדה שהכול בסדר, שתוכל לומר לחברות שהיא בפנים, שתרגיש טוב עם עצמה. אמרתי לבעלי, מקסימום זרקנו כסף לפח, אבל זה בשביל הנפש של הילדה, וזה חשוב. גם לא פעם אמונה יוצרת מציאות, אז שתישמר התקווה.

“שלא תדעו, בחיים לא האמנתי שאהיה במקום הזה. אנחנו, שנחשבים למשפחה מיוחסת, על גבול האליטה… רק היום, מהמקום שלי, אני מתחילה להבין את הפער בין מה שאומרים לבין מה שעושים. בין מה שמחנכים לבין איך שמתנהגים. בין הדרישות לבין התוצאות.

“תמיד ידעתי וריחמתי וחיבקתי משפחות ואפילו ניסיתי לעזור. אבל כשאני חיה את זה דקה-דקה, אני מבינה שהרוע בעולם לא מתאדה רק הולך ומשתכלל. בא לי לצרוח ולברוח. אבל בשביל הבת שלי אני נשארת שפויה – לכאורה. אני אלחם עד הנשימה הסופית ועד טיפת דמי האחרונה. ורק שתדעו, שיש ממש לצידכן, לידכן, לפניכן ומאחריכן רוצחי ורוצחות נשמות עטופי גלימות, עם חיוך מסביר פנים, אפילו ישלחו לך חיבוק. לא דוב.

“כשבידם סכין שחיטה וגופם מגואל בנפש ילדים רכים שכל חטאם שלא נולדו לגזע/למשפחה/למגזר/לעיר/להשתייכות מסוימת”. כן, אלו הן מילותיה של האם, במדויק, מילה במילה.

•

המשפחה התעדכנה, בין לבין, שהמחוז החרדי כפה על מנהל הסמינר לקבל תלמידות, שהבת שלהם נמצאת ברשימה, אבל שום צליל מכיוון הנהלת הסמינר לא הגיע.

האם מצאה עצמה בסיבוב טלפוני קבוע – פקידות בעירייה, המפקחת, בית הספר, אבל שום פריצת דרך לא נרשמה. הילדה המשיכה לשבת בבית, ובמקום לחגוג את החופש, עיניה היו כבויות.

“הבשורה הטובה הגיעה בתחילת בין הזמנים. אני אפילו זוכרת איפה היינו. באמצע טיול, בנחל…התקשרו מהעירייה לספר שהמנהל נכנע, בלית ברירה, אבל עדיין יש מסלול ארוך של פרוצדורות. הוראת קבע, ראיון,

“תדברי עם המנהל קצת לפני ר”ח אלול”, הציעו לה.

יומיים לפני ר”ח אלול העזה האם להרים טלפון לבית הספר, אל המנהל.

“לא מעניין אותי מהמכתבים של משרד החינוך, אני את הבנות לא מקבל”, הבהיר לה בקול קר ומנוכר. אז נכון שלפקידות בעירייה הבטיח, אבל לאם אמר אחרת.

“מיהרתי להרים טלפון למפקחת משרד החינוך, העליתי אותה בשיחת ועידה עם הפקידה מהעירייה, שתיהן אמרו לי שהן המומות, המפקחת הבטיחה לטפל”.

ושוב הוכן מכתב התרעה, ושוב נשלח. “למחרת בבוקר שבתי והרמתי טלפון. המנהל עדיין היה בשלו. המכתב לא תקף, לא מעניין אותי כלום…”

•

ארבעה ימים חלפו, האם שבה והתקשרה. הפעם המנהל החליף תירוץ. “אין לי עדיין אישור ממשרד הבריאות”, זרק משפט.

האם: “מיהרתי להתקשר לעירייה. וכי מדובר באישור רק לבת שלי? הרי כל הכיתה לא קיבלה אישור! למה הוא מחזיק את הבת שלי ועוד כמה בנות כבנות ערובה?

“ביום שני, יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים (אירוע הפתיחה), חשבתי שסבלנותי פוקעת. עם המנהל כבר לא יכולתי לדבר. נפשית, לא הייתי מסוגלת. ואז, ביום רביעי בבוקר, בשעה 9 הגיע הטלפון המיוחל. ‘בואו לראיון’. טוב, אני כבר הייתי בעבודה, בעיר מרוחקת, ניסיתי לומר שאיני יכולה, אבל הפקידות בעירייה הזהירו אותי שלא לעשות משחקים. אז הודעתי לבוס שאני זזה, פשוט הולכת, בלי הרבה הסברים, תפסתי את הרגליים ונסעתי לראיון”.

למען האמת, אמהות רבות התאימו את לבושן לראיון. “ידעתי שיש הרבה אמהות ש’מתחפשות’ לכבוד ההליכה לסמינר. לוקחות פאה אחרת משכנה, חובשות מטפחת, לא מתאפרות, אני לא רציתי לעשות משחקים והגעתי איך שאני”.

•

כשהגיעה לסמינר, הוכתה בשוק חייה.

“פתאום קלטתי שסביבי רק הורים ספרדים! זה היה ‘בום’ בפרצוף! כמעט 10 הורים, וכולם מעדות המזרח, כאילו רק אותנו לא רצו! זו הייתה הרגשה איומה. הבטתי בפני ביתי, וקיוויתי שהיא לא מבינה את מה שאני קלטתי זה עתה…

“לידי הייתה אמא, תאמיני לי, צדיקה. עם מטפחת, בעלה אברך, ילדה חרוצה, צדיקה, אבל, למזלה ‘הרע’, ספרדים…

“הגיע תורי, נכנסתי פנימה מלווה בביתי. המנהלת הביטה בי במבט חמור סבר שבישר לי רעות. ואז, ליד הבת שלי, היא אומרת לי, ‘אומר לך את האמת? אני המומה שאת פה! לא האמנתי לרגע שתתקבלי’… ואז היא התעשתה, הסתכלה על הילדה, החליטה שלא מתאים לדבר לידה את מה שרצתה לומר לי, וביקשה: ‘תצאי בחוץ’.

“הילדה יצאה, נבוכה, ואז התחילו צעקות בחדר, עד שהמזכירה, בחדר הסמוך, נאלצה לסגור את החלון המחבר בין החדרים, וביקשה מבתי לצאת החוצה. שלא תשמע…

“אנחנו נאלצנו לקבל את הילדה שלך, היא אמרה לי, אנחנו באים לסגור איתכם על עסקה, ואת באה לי ככה? מה זה הפאה הזו? ותאמיני לי, הפאה שלי ממש לא ארוכה! מה זה החולצה הלא כשרה שלך? אני לא מאמינה שהסכמנו להכניס לך את הילדה, זה ממש מידת הרחמים שבאה עלי הבוקר ואמרתי שאני מוכנה. אני לא מבינה איך עשיתי את זה. תראי, כשהבת שלך תתחתן אני בעצמי אדאג שהיא לא תתלבש כמוך.

“חטפתי את חום חיי. אבא שלי בעל תפקיד רוחני רם מעלה, שלא אפרט כדי שלא להסגיר את עצמי. המשפחה שלי מפוארת, כולם עם משרות תורניות חשובות. וככה היא מתייחסת אלי?”

בהחלטה של רגע החלטתי, לא לריב איתה, לשתוק, ולהנהן בראשי על כל מה שהיא תאמר. ‘כן’, ‘כן’, ‘בטח’, ‘בטח’…

“‘את שמה לב שאת אומרת לי כל הזמן אוקי? את מסכימה עם הדברים שלי?’ בשאגות, לא צעקות. כאילו הייתי איזה חילונית מהרחוב, לא אמא שבנותיה הגדולות לומדות בסמינרים מובחרים, יותר מובחרים מהסמינר של הגברת המנהלת, שכל העת תירצה למשרד החינוך שציוניה של בתי לא מאפשרים לקבל אותה – שקר בפני עצמו – וכעת חשפה את המניעים האמיתיים.

“רגע לפני שיצאתי היא התעשתה, אמרה: ‘אני את שלי אמרתי, מהרגע שאת יוצאת מפה הילדה תקבל יחס רגיל, בלי קשר למה שדיברנו, אני מתנצלת על הטון’.

“נשארתי לשבת בחוץ, קפואה, עקבתי אחר האמהות שיצאו מחדרה של הגברת המנהלת, עיני כולן היו מושפלות. כאילו קלטו בפנים ש’נו, נו, עושים לכם טובה’…”

“ייקח לי הרבה זמן להתאושש. אני מרגישה שעברנו גהינום. והמתסכל מכל הוא לדעת שבחודש טבת הבא עומדות עוד משפחות טובות לעבור את אותו מסלול. חלקן פונות לתקשורת, חלקן פוחדות ונשארות עם הילדה בבית. כמה מחברותיה של בתי נותרו בבית. יושבות ובוכות. אני, את הבת שלי לפחות הצלתי. אז חטפתי ביזיונות, אני אצא מזה בעזרת ה'”.

לבכות. לצרוח. לשאוג.

חודש אלול, ימים נוראים, ובין אדם לחברו מה יהא עליו?