1.
ערב כינוס מועצות גדולי התורה (‘יתד נאמן’ בכותרת החדשות: “מועצות גדולי וחכמי התורה יתכנסו בשבוע הקרוב לישיבה משותפת להורות על דרכי הפעולה”) מחמם את הלב להיזכר בימים עברו.
במוסף ‘שבת קודש’ מובא סיפורו של הגה”צ רבי ישראל אייזיק רבינוביץ, לרגל 55 שנה לסילוקו. “כל ימיו נודע רבי ישראל אייזיק רבינוביץ זצ”ל בפעילותו הרבה למען קדושתה של ירושלים. פעם.. היה מפעל של ‘סוכר’ שחילל את השבת בפרהסיא. לשמע הדבר הוציאו צו איסור חמור כנגד אותו מפעל, אשר אין לסחור או לקנות הימנו כלל וכלל. [הראב”ד] רבי פנחס [אפשטיין זצ”ל] לא חת ולא זע מכל מי שלא נהג לפי כללי הכשרות ולא נח לרגע עד שראה כי תוקן או הוסר המכשול, והוא שלח את רבי אייזיק זצ”ל שיעמוד בראש הקבוצה שבאה להכריע זאת בפניהם.
“גודל מעלתו זו שלא פחד מאנשים ניתן לראות ולהבין מהנהגתו כלפי מפעל ‘אביר’ של ייצור משקה ה’בירה’ בעיר נתניה. ביום מן הימים נודע לו שמפעל זה מחלל שבת – ורבני ירושלים הוציאו ‘איסור חמור’ לשתות את משקה ה’בירה’ שלהם, וכך התנזרו רבים וטובים מהמשקה של מפעל זה, אודות לנחישותו…
“וכשנוצר במפעל מסוים חששות בשמירת שבת.. ושלח את רבי אייזיק למצוא עבורו שליח מהימן שקיבל הוראה ללכת למפעל במשך השבת כמה וכמה פעמים בלילה וביום, ולוודא כי שומרים שבת שם, וביום ראשון היה שולח כרטיס דואר לירושלים לעדכן את הבית דין”.
“מצעירותו נהג רבי אייזיק מידי שבוע בכל ערב שבת קודש ללכת בעצמו לשוק מחנה יהודה לזרז את בעלי החנויות לסגור את מרכולתם מבעוד מועד, ואף בעת זקנותו שמר על מנהג זה בחירוף נפש, כשהתלווה לא אחת לרבני העיר ומחה בהם נמרצות והתחנן אליהם להקפיד בשמירת שבת ומידי פעם קיבל על כך קיתונות של רותחים וגם מכות קשות והוא לא התפעל מזה כלל”.
איפה יש היום אנשים של מסירות נפש כמו האנשים הללו.
2.
כמה יפה למצוא פרגון וקרדיט של עיתונאי לקולגה.
השבוע מצאתי בטור ‘שטח אש’ של אליעזר שולמן ממשפחה פרגון שכזה. “התברר השבוע כי חיילים מ’נצח יהודה’ ויחידות נוספות אכלו בשר בחלב בשל תקלה חמורה של הרבנות הצבאית ושל הרבנות המקומית. יהודה עמרני מ’קול ברמה’ דיווח שהחיילים שהיו בשבוע של סדנת חינוך בלטרון אכלו במסעדה אזרחית בכשרות רגילה ולא מהדרין. לחיילים הוגשה ארוחה חלבית: ‘פסטה עם חתיכות עוף’ שאותה אכלו החיילים עם גבינה. תוך כדי הארוחה הבחינו החיילים בחתיכות העוף ומיד עזבו את המקום.
“גורם בכיר בענף תכנון כוח אדם סדיר ששוחח עם ‘משפחה’ בנושא אישר כי מדובר באירוע חמור ואמר כי בצה”ל הופקו לקחים וחודדו ההנחיות. לדבריו, בצה”ל נעשה מאמץ רב להגן על חיילים שומרי מצוות מפני פגיעות של גורמים קיצוניים”.
טוב, לא זה היה הנושא. המחדל הוא: פסטה עם חתיכות עוף – עם גבינה. אבל תמיד נחמד להעביר עניין, לעברם של הקיצוניים.
לגופו של אירוע, ניאלץ להסתפק במילים הבודדות שלו: “בצה”ל הופקו לקחים וחודדו ההנחיות”.
3.
רשימה מרשימה מוצגת במשפחה של כל הערים והמועצות המקומיות בהן לא מכהן רב עיר. עבודה יסודית וטובה של ישראל פלר.
ברשימה מצאתי את טבריה, בה מופיע בטבלה, כי “רב העיר יצא לגמלאות, ב-18/03/2014” וכי הליך הבחירה לרב חדש נמצא בעיצומו. נעדכן את משפחה כי רב העיר טבריה, הרב דוד פרץ זצ”ל, נפטר השבוע. יהי זכרו ברוך.
עדכון נוסף, חשוב: במודיעין עילית (“אין רב מכהן” נכתב בטבלה). יש מרא דאתרא – הגאון רבי מאיר קסלר. גם אם אינו רשום בפנקסי הרבנות.
4.
אפרופו אותה כתבה.
שימו לב לכותרת בשער קונטרס החדשות – לבין הכתבה עצמה. מתברר, כי בעוד הכתבה עצמה היא כתבת תחקיר (משובחת) על מצב הרבנות בישראל (“בכשלושים ערים ויישובים לא מכהן רב!”.. “נבחרים, לא בוחרים”), בשער, הפך מישהו את הקערה על פיה (“המרוץ ללשכות – בליץ חסר תקדים: אחרי שנים של קיפאון… נפתחו הליכים למינוי רבנים ב-15 ערים ברחבי הארץ”).
אבל, לא זה מה שעלה מהתחקיר, שקבל על כך שב-30 ערים אין שום הליך. 15 מתוך 45 זהו בליץ?
התחושה שלי, ותקנו אותי אם אני טועה: למי שערך את השער היה מאוד חשוב להחמיא לש”ס, עד כדי עיוות התחקיר וממצאיו, לכדי כותרת בלתי משקפת בדמות ‘בליץ’.
זה מזכיר לי, שפעם (היה זה בתקופת מערכת הבחירות) שמעתי מגורם בש”ס את המילים הבאות: “לנו בעיקר חשובות הכותרות, הציבור לא טורח לקרוא את הכתבה עצמה…”
ויהי לפלא.
5.
אפרופו מודיעין עילית: קצת קשה לי להבין על סמך מה דירג משה שטרן ממשפחה את הישיבות הקטנות בעיר.
כאילו, מה המדד? איך עושים מחקר כזה? המחקר אמפירי? מבוסס על תחושות בטן?
אז הנה, אני חולקת (כמדומני שרבים בעיר יסכימו איתי) על קביעתו לפיה “אין חולק בעיר כי הישיבות הקטנות המובילות בעיר הן ‘היכל יוסף’ ושתי ה’יעקבזון’ – יעקבזון הישנה הנקראת ‘נצח התורה’ ויעקבזון החדשה הנקראת ‘ארחות יעקב’.
ראשית, כי לא ברור מהיכן הביא את קביעתו לפיה ‘היכל יוסף’ מובילה; שנית משום ש’יעקבזון החדשה’ היא כשמה, חדשה, ומי יודע מה יעלה בגורל טיבה?
לגבי ‘נצח התורה’ אכן, מדובר בישיבה מובילה.
את ישיבת ‘דרך התורה’ שבראשות הגאון רבי מיכאל גרוס דירג הכתב במקום החמישי. כאמור, לא ברור על סמך מה. לטעמי, מדובר בישיבה שהיא מספר אחת, כשאפשר להשוותה רק לישיבת ‘נצח התורה’ הישנה.
גילוי נאות: שלושת בני למדו בישיבה זו, אך דעתי מתבססת גם על שיחות רבות אותן קיימתי עם עשרות הורים ששלחו לשם ויסכימו עם דעתי. הישיבה אינה מעסיקה, באופן עקרוני, רשמים, ואף אינה זקוקה לכך. שמה הטוב הוא הרשם שלה.
6.
אני מניחה שיוסי אליטוב ממשפחה אינו טורח לקרוא את המתחרה בקהילה. אילו היה עושה זאת, היה יודע שבשבוע הקודם הקדיש חיים פריד את טורו לראיון עם… סגן שר החינוך מאיר פרוש.
“הסיבה המרכזית”, כך סגן השר פרוש, “היא לא העדתית אלא דתית… ביהמ”ש לפני שנה קבע שחייבים לומר שזו לא בעיה עדתית אם מנהל המוסד לא רוצה להכניס ילדה עם טלפון לא כשר”, אמר שם פרוש וגרר ביקורת.
השבוע, בטורו, משבח אליטוב את שרת המשפטים איילת שקד, ושימו לב למה שכתב: “ויש את מודל שקד. זהו מודל שמתמקד בעיקר, אינו מתראיין ואינו מתברבר, אבל כובש בשקט עמדה אחר עמדה. במידה רבה, זוהי התנהלות שמזכירה את סגן השר מאיר פרוש בקדנציה הנוכחית. מי שעוקב אחריו בימים אלה רואה שהאיש ממעט לפטפט. הוא פשוט עובד. התושייה של פרוש וההימנעות שלו מהיקלעות לעימותים עם הדרג הפוליטי שמעליו – מביאה ברכה רבה לעולם התורה ותורמת משמעותית לכך שעולם התורה ימשיך לעמוד על הרגליים”. לא קצת נסחפת, יוסי?
רק נזכרתי בעדות שהתגלגלה אלי רק לפני מספר ימים – ופורסמה בחדרים 10 – לפיה התקשר מקורב מאד למאיר פרוש למנהלים וביקש שלא יגיעו לכינוס שארגן המחוז החרדי במשרד החינוך לקראת פתיחת שנת הלימודים. הסיבה: פרוש לא הופיע באופן בולט על ההזמנה. המנהלים, אם התעניינתם, לא טרחו להיענות לבקשה והאירוע היה מפוצץ, למרות שפרוש עצמו בחר להיעדר ממנו בהפגנתיות.
אפרופו “ההימנעות שלו מהיקלעות לעימותים עם הדרג הפוליטי שמעליו”.
7.
טורו של צ’ שפיגלמן ביתד נאמן הוא תמיד חמוד, מתחכם, מפתיע לקראת סיום. בקיצור, פנינים. לא תמיד יש לי מה להעיר עליו, לכן לא קראתם עליו ב’בין השורות’, שכן בטור כאן מוזכרים רק טורים ששני קריטריונים היו להם: האחד – שהצליחו לרתק אותי כך שסיימתי לקורא… (אז ראו זאת כמחמאה אם זכה טורכם לביקורת); השני – שהיה לי מה לומר בעקבות קריאתם.
לא פעם אני מסיימת לקרוא טור או כתבה, אומרת לעצמי שהיא הייתה נחמדה למדי, אבל בזה תם הסיפור. לא ממש יש לי תובנות להעביר לקוראי ‘בין השורות’.
השבוע קראתי את הטור של שפיגלמן, שזכה לכותרת ‘עלייה לצורך עלייה’, וכן, יש לי מה לומר.
הטור התמקד בח”כ יהודה גליק מהליכוד, “שעלה השבוע להר הבית בניגוד מוחלט להלכה, ולמעשה בונה מזה שנים את הקריירה הפוליטית והציבורית שלו על חורבות בית המקדש”.
“בכל ראיון והופעה תקשורתית הוא מוכר את מרכולתו הישנה והרעה, המורכבת משלל דעות עקמומיות המלוות תמיד בפסוק תואם ומובעות במאור פנים מתקתק עד לזרא. לדעתו – או נכון יותר לעניות דעתו – חובה קדושה לעלות להר הבית וזו אף מצווה גדולה. לדבריו, חייבים להפגין ריבונות ולהגיד לכל העולם שהר הבית קדוש לכל הדתות (עפ”ל)”.
אז אולי הייתי מוותרת על מילים כמו “גליק הוא באמת עוף מוזר, אפילו בפרלמנט הישראלי רווי הטיפוסים המשונים”, למרות שהשקפתית דעת הכותב הבסיסית מקובלת עלי.
אלא שעל הסיום של טורו אני פשוט חולקת. כמי שמכירה היטב את ח”כ גליק, אני יודעת שהוא היה ממשיך לעלות להר הבית גם אם יועץ מדופלם היה מזהיר אותו שזה בדיוק מה שעלול למנוע ממנו להיבחר בפעם הבאה בפריימריז של הליכוד.
לא פעם הוא עושה דברים ואומר משפטים שמרחיקים אותו מקהל בוחרי הליכוד, כמו אמירות נגד ראש הממשלה ועוד. אבל יהודה גליק עשוי מחומרים אמיצים; הוא טיפוס שיעשה את מה שהוא חושב לנכון לעשות, מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות הפוליטיות של מעשיו או דבריו. לכנסת נכנס כמעט באקראי, אחרי לא מעט התלבטויות; הוא די יודע שאין לו הרבה סיכויים להיבחר בקדנציה הבאה, אבל זה לא ממש מפריע לו.
ובכלל, הייתי מציעה לכותבי טורים המחליטים לשפד ח”כ או שר לפגוש אותו, ללמוד את אורח חייו, לעקוב אחריו בכנסת, אחרת, חוות דעתם תלקה בחסר.
הנה המשפט עליו אני חולקת, מכל וכל:
“יכולנו ממש לקרוא על פניו מלאות הכוונה של גליק את המחשבות החולפות במוחו המרוכז: ‘אנא, אנא, מי יתן ובזכות עלייתי זו להר הבית, בזכות פסיעותיי רבות ההוד במקום המקודש ביותר לעם ישראל במשך אלפי שנים, בזכות מסירות הנפש שלי שבמסגרתה מחבל ערבי דקר אותי בעבר והביא אותי כמעט עד שערי מוות, בזכות דבקותי במטרה למרות כל המלעיזים והמלעיגים מי ייתן ותתגשם בקרוב ממש משאת נפשי ויעד כיסופי: מקום ריאלי בפריימריז הבאים של הליכוד”.
צריך להכיר את יהודה גליק, כדי לדעת שהסיומת הזו, היא ‘מה-זה-לא-יהודה-גליק’…
8.
אהבתי מאד את הכתבה ‘קרב על הבית’ של בקהילה, לרגל “עשור לאחר קריסתה של חברת הבנייה הענקית שהותירה אחריה חובות של מיליארדים”.
אז ככה: לפני עשר שנים, בעת שאירעה הקריסה, עבדתי בבקהילה ככתבת השטח. יצאתי אז אל שכונת חפציבה לשעות ארוכות כדי לשבת עם תושבים, לראיין ולהביא את התמונות. בעוד בקהילה בחר כ’יארצייט’ את י”א באלול (לא ברור למה), הרי שה-אירוע עצמו אירע בי”ז באב, בדיוק עשר שנים אחורה: היום אותו יתקשו עשרות משפחות לשכוח.
הנה קטע שכתבתי בימים ההם:
“היכן היית ביום רביעי בלילה?” – הייתה באותם ימים השאלה הפופולארית. ביום רביעי, ההוא, ט”ז באב, החלה להתפשט, כאש בשדה קוצים, השמועה על נפילתה הצפויה של חברת ‘חפציבה’. זה לא הפתיע במיוחד, שכן זה חודשים ארוכים דיברו על כך שהחברה נתונה בקשיים עצומים. עצירת הבנייה בשכונה שבעיר מודיעין עילית היוותה מכה אנושה לחברה, שמכרה דירות כמעט על כל נקודה במפת הארץ. אבל הבג”צ, שקיבל את עתירות התושבים הערביים שבסביבה, לא נתן לחברה כל ברירה אחרת מעבר להקפאה מוחלטת.
“כך ניצבו להם שלדי בנינים, ליד יסודות שהקמתן רק החלה, לצד שטחים ריקים שציפו לבתים שבדרך. העיתונות החרדית הרבתה לראיין את רוכשי הדירות, מעלה את סיפוריהם הנוגעים ללב על כך ש’אין להם היכן לגור’. חלקם מצא עצמו במחסנים, אחרים שילמו טבין ותקילין תמורת חודשים ארוכים של שכירות, אך עדיין קיננה התקווה בלב כי סופה של הפרשה יהיה טוב”.
כך או כך, מדובר בפרשה מרתקת, שהותירה חותם על כל נושא הנדל”ן החרדי.
כיום אין כמעט מי שיעז לרכוש דירה בלי ליווי משפטי צמוד, גם החוקים הוקשחו והפכו את רכישת הדירה להרבה יותר מורכבת, אבל גם הרבה יותר בטוחה.
9.
קצת קשה להשוות בין שני העיתונים המתחרים, ‘יום ליום’ הוותיק, ו’הדרך’ החדש, אבל כמה נקודות בכל זאת:
א. מבחינת שער מתאים לחודש אלול, בעיני באופן אישי זה של ‘הדרך’ טוב יותר: הוא מציג את תמונת הרב דוד פרץ זצ”ל, רבה של טבריה שנפטר השבוע, לעומת תצלום של השר לשעבר מאיר שטרית על פני שער מגזין ‘יום ליום’.
ב.הכתבה עצמה, כתבת פרופיל על הרב: בעוד ש’יום ליום’ הקדיש לה עמוד אחד בלבד, ‘הדרך’ בחר בלא פחות מ-4 עמודים. מכובד יותר כשמדובר ברב עיר.
ג. הכתבה ב’יום ליום’ – כתבתו של חיים בוזגלו – המתארת את השפל ההיסטורי בו נמצא שוק הדירות, מעולה . “זה כואב, וזה כואב שבעתיים כשהכאב הוא שלנו. יהודים החפצים לרכוש קורת גג במדינה היהודית, ואיך נאמר זאת בעדינות המתבקשת: החלום הולך ומתרחק”.
מה שנכון, נכון.
10.
אי אפשר לסיים את ‘בין השורות’ מבלי להתייחס למתקפת התרנגולים על התקשורת החרדית בשבועות האחרונים, זו שפצחה בתחרות מי יקדים להביא פסק בעד או נגד העוף ‘בראקל’ השנוי במחלוקת.
תהיתי מי יהיה העיתונאי שישפוך את המלל המצחיק ביותר על הפרשה, והפעם הזוכה הוא אריה ארליך ממשפחה, עם טורו “בראקל עליך ישראל”.
הנה קטעים נבחרים (בלבד. רוצים את כל הטור? לכו רכשו את משפחה. ולא, אין לי אחוזים):
“לא היו ימים עמוסי אדרנלין עבור עסקנים נמרצים שבישראל כימים אלו שבהם הם מכתתים את רגליהם בין בתי רבנים.. נושאים בידיים רוטטות מכלאות של קרטון ובתוכן יצורים מקרקרים, עטויי נוצות צבעונין, עטורי זקנים צהבהבים ושמם בישראל עופות הבראקל”.
ארליך מודיע את הידועות והמפורסמות, שכמו בכל נושא יש את מי “שהנושא עבורם הוא עיסוק הלכתי טהור”.. בתווך “נמצאים בעלי העניין. אלו אנשים שמושקעים במישרין או בעקיפין בייבואו של העוף ועתידים להתעשר אילו יעלה על שולחן מלכים ויתקבל כעוף כשר ומהודר, או יפסידו ממון הרבה כשתתקבל דעת האוסרים”.
אבל בתחתית המשוואה, כמו תמיד, נמצאים “הבחשנים: אלו אנשים שאין להם יד ורגל לא בענייני כשרות ולא בעסקי גידול עופות, אבל לא יחמיצו הזדמנות להימצא בקרבת העוף שהפך לגיבור לאומי.. בין הזמנים שלהם הוקדש אפוא למרדף אחר העוף בחוצות ולהצטלמות איתו מכל זווית”.
אוסיף ברשות ארליך מגזר נוסף: עיתונאים, שפרנסתם בשבועות אלו תלויה במידת יח”צונו של הבראקל.
“העוף, כך דומה, עבר למחלקת הקוריוז”, ממשיך ארליך. “רוב מערכות הכשרות לא ישחטוהו.. אבל לא עוף מפואר כמו הבראקל הבלגי יוותר בקלות. עקשן הבראקל, קשה עורף בדיוק כמו מראהו העז, פתלתול בדיוק כמו בשרו, שאומרים כי עליו להתבשל שש שעות עד שיהיה ראוי למאכל אדם”.
והנה, ארליך מצא גם פשקוויל. תחת הכיתוב העילג “איזה התרגשות”, ניסו הכותבים לרמוז כי “עם ישראל נכשל עד היום באכילת עופות טמאים”, וכי העופות אותם אוכל עם ישראל אינם אלא “עופות טמאים עפ”ל”.
“כותרתה הגרוטסקית של מודעת הזוועה הייתה ‘להתענג בחתולים ועכברים’, מתחתיה הופיע הטקסט המחוצף דלקמן: ‘בשבת קודש ראה, בשעה שישבת בדבקות עילאית מול צלחת המרק המבהיל (השגיאה במקור) ורתחת באש קודש בפיוט מה ידידות, איי איי איי, להתענג בתענוגים.. אז דע לך שאילו ידעת מה מונח בצלחת שלפניך היית קובר את עצמך חי… אילו ידעתי שמורכבים בו חתולים ועכברים כבר לא היית מסוגל להכניס עופות לפיך למשך כל ימי חייך”.
מעשה בבראקל…