לא אשכח את מי שהציל אותי בא’ אלול תשנ”ד

1.

כולם מדברים על אלול. על חרדת אלול, על הפחד מהימים הנוראים המתקרבים, על קול השופר. בשבילי כבר שנים שאלול הוא בראש ובראשונה החשש, שלא לומר החרדה, מקול הצלצול. מהתחלות חדשות בבית ספר חדש, בישיבה חדשה, אפילו בפעוטון חדש.

נכון, בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, אבל חודש קודם לכן, בא’ באלול (או כמה ימים אחר כך, באחד בספטמבר), יתחילו מסגרת חדשה. כמה יעברו, וכמה יִכָּשֵׁלוּ? מי יסתדר עם המורה, ומי לא? מי יתגעגע הביתה, ומי יבכה לתוך השפופרת בטלפון הציבורי בפנימייה? מי יתקשה להיגמל בגן החדש, ומי לא יסתדר עם החברים?

טוב, טוב, יצא לי דרמטי מדי.

תשכחו מהדימוי הלא מוצלח של ונתנה תוקף. תשכחו גם מהדימוי של הטלפון הציבורי בפנימייה. אין היום טלפונים ציבוריים. גם פנימיות אין היום כל כך. ובכלל, בסך הכול יש משהו מאוד מרגש ומשמח ומבטיח בהתחלה של מסגרת חדשה, עם שאיפות חדשות וחלומות חדשים, במקום שבו לא מכירים אותך ואת כישלונותיך מהעבר.

הכול פתוח ועוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה.

2.

אבל א’ באלול תשנ”ד היה בשבילי באמת ונתנה תוקף.

התחלתי את זמן אלול בישיבה חדשה, אחרי שנזרקתי מהישיבה שבה למדתי. הייתי צריך למצוא לי מקום לימודים חדש. בעצם הוקפצתי, שלא בטובתי, מסוף כיתה י”א הישר לישיבה גבוהה. מה שאומר לימודים ברמה קשה יותר, עם תלמידים מבוגרים יותר שלא ספרו אותי, בעוד כל חבריי הטובים המשיכו יחד לכיתה י”ב באקס-ישיבה.

למה אני מספר לכם את כל זה? כדי להתבכיין? ממש לא. בסוף הכול הסתדר, ברוך השם. מצאתי חברים חדשים, וגם מסגרת שמתאימה לי. ובכל זאת, הימים הראשונים, השבועות הראשונים, אפילו החודשים הראשונים, היו בלתי נסבלים. עצב קיומי כזה. עצב אלולי.

3.

סביר להניח – בעצם בטוח – שיש כמה קוראים שילדיהם, או הם עצמם, נמצאים עכשיו בתקופה כזאת. של קשיים, של התחלות קשות, של געגועים הביתה או למקום הקודם. ושוב, זה יכול להיות בישיבה או במכינה או באולפנה חדשה, וזה יכול להיות גם בצהרון חדש או בכולל חדש.

אני לא איש מקצוע, אבל יש דבר אחד משותף לכל הקשיים הללו, בכל הגילים: ההתחלה.

ובכן, חשוב לדעת שזה טבעי מאוד. כמו נעל חדשה ויפה שלוחצת בהתחלה, אבל ברור שזה עניין של זמן והכול יסתדר. צריך לזכור כל הזמן שרוב הקשיים יעברו, פשוט יחלפו. אני מבטיח לכם. רק תנו לזמן לעשות את שלו. אין טעם לעסוק בהם יותר מדי ואפילו לדבר עליהם. זה יעבור, ובדרך כלל יותר מהר ממה שחשבתם.

בוודאי שיש גם קשיים שצריכים טיפול. צריך לבדוק שהילד או הילדה באמת נמצאים במסגרת הנכונה והמתאימה להם. ייתכן שיצאתם מהחנות עם נעל שהיא לא במידה שלכם, ואז זה ממש לא עניין של זמן. אבל באמת, על כל כך הרבה קשיים בתקופה הזאת אפשר לומר משפט פלאים: בואו נדבר שוב בסוף חשוון.

4. 

אלא שאז, בא’ באלול תשנ”ד, לא ידעתי את כל מה שאני כותב פה עכשיו. כדרכם של מתחילים צעירים חשבתי שהדיכאון הזה יהיה מנת חלקי לנצח. ירדתי מגדולתי בישיבה ההיא וזהו. לא אקום עוד.

אני זוכר איך נכנסתי אל החדר החדש בפנימייה, הנחתי בו את המזוודה וירדתי לבית המדרש. כשחזרתי בצהריים אחרי תפילת מנחה לטקס הכי מדכא בכל מוסד חדש – הצעת המצעים שכל כך מזכירים לך את הבית על המיטה הזרה – גיליתי שהטקס לא יוכל להתקיים. אין מזרן. אני לא יודע אם בבוקר היה שם מזרן ומישהו לקח, או שמראש לא היה. אבל אני יודע שעכשיו אין כאן מזרן. איזה ייאוש.

הנה, גם מיטה להניח עליה את הראש אין לי.

יצאתי למסדרון ועמדתי לפרוץ בבכי, אבל אז הוא חלף על פניי. אחד הבחורים הרציניים בישיבה שסיים מן הסתם את החברותא של אחרי מנחה ועלה לאזור החדרים, לנוח כמה דקות לפני שימשיך לחברותא של לפני סדר ב’.

“שלום, אתה תלמיד חדש?”, הוא שאל וחייך. “ברוך הבא. בהצלחה. הסתדרת כבר עם חדר?”.

יותר מזה אני לא זוכר הרבה. נדמה לי שאחר כך הוא אפילו עזר לי לארגן מזרן מאיזה מחסן בקצה המסדרון. אני לא בטוח. אבל אני כן בטוח שהוא התעניין בי לרגע, ודיבר ושאל וחייך, ואת החיוך הזה ואת האור שהוא האיר לי אני זוכר היטב עד היום. כמה שנים חלפו מאז? תעשו חשבון. מאלול תשנ”ד ועד אלול תשע”ז. 23 אלולים.

5. 

בעצם, למה אני משאיר את הצדיק הזה בעילום שם? מפרסמים עושי מצווה. קוראים לו גדי ליכט. אני לא יודע מה איתו היום. בטח הוא כבר תלמיד חכם גדול ומחייך גדול. אני כן יודע שאחיו הגדול הוא אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. ובמשך כל השנים, בכל פעם שאני שומע בחדשות ידיעה משעממת שקשורה בוועדת טרכטנברג, וועדת ששינסקי, מתווה הגז או כל סוגיה בה מוזכר שמו של הבכיר במשרד המשפטים אבי ליכט – אני נזכר בחיוך של אחיו שהציל אותי בא’ באלול תשנ”ד.

מה המסקנה מהסיפור הזה? נו, באמת. אתם כבר יודעים. ומה שמדהים זה שהיא לא עולה כסף או מצריכה מאמץ מיוחד. שיהיה לכולנו אלול שמח.

• הטור התפרסם בעיתון ‘בשבע’