אספר לכם משהו שכולם יודעים: כל הפוליטיקאים בישראל מדברים עם מו״לים, עורכים ראשיים ועיתונאים. בין הפוליטיקה והתקשורת מתקיים שיח קבוע ומתמשך – כך מקובל בדמוקרטיה.
כאן בוידאו, לדוגמה, אתם יכולים לראות כיצד דוברת הקמפיין של ‘המחנה הציוני’ משוחחת על כותרת ראשית עם אתר Ynet, שעות ספורות לפני סגירת הקלפיות בבחירות.
כך נוהגים כל הפוליטיקאים בישראל, ומובן מאליו שביתר שאת בתקופת הבחירות.
אני כמובן מקדיש את רוב זמני לניהול ענייני המדינה, אך מעת לעת, בדרך כלל בשעות הלילה ולאחר סיום יום עבודתי, גם אני משוחח עם אנשי תקשורת. אני מציג בפניהם את העשייה הגדולה שאנחנו מובילים למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל – ומציע להם להביא את הדברים לפרסום.
לאחרונה בחר ״העיתונאי מטעם״ רביב דרוקר להגיש נגדי תביעה בדרישה לחשוף את שיחותיי עם חברי שלדון אדלסון ועם עורך ‘ישראל היום’ לשעבר, עמוס רגב.
כפי שהבהרתי, אין לי מה להסתיר:
אדלסון הוא חבר קרוב שלי מזה כשלושים שנה ואני שמח לשוחח איתו מעת לעת. בשנים 2012-2015 שוחחתי איתו בממוצע של 0.75 שיחות בשבוע.
בתקופה זו עמוס רגב ערך את עיתון ‘ישראל היום’, העיתון הנקרא ביותר בישראל שמייצג את הקו הלאומי-שמרני בישראל. שוחחתי איתו בממוצע 1.5 שיחות בשבוע.
נהגתי גם לשוחח מעת לעת עם מו״לים ועורכים ראשיים של כלי תקשורת אחרים, כפי שכולם נוהגים.
אני מתנגד עקרונית לחשיפת השיחות שמתקיימות בין פוליטיקאים לאנשי תקשורת. לדעתי ההתערבות הזאת ביחסים המורכבים בין תקשורת לפוליטיקה אינה משרתת את הדמוקרטיה, אלא להיפך.
לכן ביקשתי מבג״צ לקיים דיון נוסף בנושא. אני מקווה שהוא יפסוק הפעם אחרת. בכל מקרה, אין לקבל מצב שבו מקיימים סטנדרט אחד לי וסטנדרט אחר לכל השאר.
אם חושפים – חושפים הכל.
לכן במקרה שהבג״צ ידחה את בקשתי, הסטנדרט האחיד יחייב שכל הפוליטיקאים יחשפו את פרטי השיחות שלהם עם אנשי התקשורת.