שני מחדלים התפוצצו לנו השבוע בפנים, שני כשלונות אנושיים, שמן המבט של הצופה מן הצד נראים חסרי כל היגיון, אם לא מעבר לכך.
שלשה נערים נחטפו על ידי מחבלי חמאס. במהלך החטיפה הצליח אחד הנערים להתקשר למוקד 100 וללחוש ‘חטפו אותי’. המוקדן כידוע לא התייחס לכך ברצינות והעביר את השיחה לארכיון.
עם פרסום הידיעה החל מטח האשמות. האם המשטרה אשמה? האם התלמידים שהיו בטרמפיאדה אשמים?
התשובה לכך חיובית: המפכ”ל נכשל כישלון חרוץ בתפקיד! כאשר מפכ”ל במשטרת ישראל קם ואומר קבל עם ועדה שהצבת נערות שח”ם במוקד 100 ששנה קודם לכן סיימו את התיכון, משהו רקוב במערכת.
בעבר עבדתי כשנתיים בחברת ביטוח מובילה. עוד קודם שהורשיתי להחזיק כלל בשפופרת הטלפון ולשוחח עם לקוחות פוטנציאליים עברתי מסע של קורסים, האזנות, סימולציות וכו’. גם במהלך העבודה עצמה היו שיחות סרק לבדיקה, האזנות של מפקחים, ומפקחי משנה המנתבים את השיחה למקום הנכון.
מדוע במשטרה זה לא יכול להיות?
***
המחדל האנושי השני הוא ההרשעה של הר’ אורי לופולינסקי יו”ר “יד שרה” על ידי דמות שיפוטית אנושית בשם דוד רוזן.
על רקע ההרשעה הייתי מבקש לשתף אתכם בסיפור קטן אודות האיש. בציערותי למדתי בישיבת נחלת יאיר על שם נכדו של לופוליאנסקי – יאיר שנפטר.
ראש הישיבה הר’ יצחק לופוליאנסקי (בנו של הר’ אורי), סיפר לנו פעם על אביו, כי לפני שנים רבות, כשיד שרה עדיין לא נקראה בשמה, ראה אורי את סיבלם של המבוגרים הסובלים ממחלת השיכחה [אלצהיימר], וביקש לסייע להם במצוקתם.
הוא נסע לחו”ל ולאחר סדרת פגישות נצנץ במוחו רעיון מקורי: פיתוח שעון עם לחצן מצוקה, עליו יוכל הקשיש ללחוץ בשעה שהוא מאבד את זכרונו. כיום אולי נשמע הדבר פשוט, אך אז לפני עשרות שנים היה זה בבחינת מהפכה של ממש, והרעיון הועתק לרחבי העולם ומאות אלפי, אולי מיליוני זקנים שלקו באלצהיימר במהלך השנים עשו שימוש בפטנט של היהודי מירושלים.
הסיפור הסתיים, ואחד התלמידים שאל את ראש הישיבה: האם הוא רשם את זה כפטנט? תשובתו היתה לגמרי שלילית. לדבריו, אביו לא התעניין בזה וחיפש רק דרך לסייע לסובלים. הר יצחק לופוליאנסקי ידע לספר כי אילו היה אביו הופך את הרעיון לסטרט-אפ מסחרי, הוא היה נחשב לאחד מעשירי המדינה.
את האיש הזה שלח היום השופט רוזן לשש שנות כלא, וכל מה שנותר לשאול הוא: מה המחדל הגדול יותר, התעלמות המוקדן המשטרתי בשגגה, או פסק הדין המעוות?