כשה’שנורר’ הוזמן לאירוסי הכלה מסורוצקין פינת שוויץ

הרבה הדים עורר הטור האחרון.

הגיוני שכך. טבעו של מאמר הנוגע בעצבים חשופים, להכאיב, לדגדג, ובעיקר להציק.

אבל לא לשם כך התכנסנו הנה. הצקות וכאבים, תמצאו בשפע כשתגיעו לשלב הרישום למוסדות הלימוד, אם אתם מזרחיים כמובן.

הדברים שנכתבו כאן בשבוע שעבר, סיפרו בקול את מה שכולם יודעים בשקט. כל התנהגות לא מכובדת ברחובות קרייה, עלולה לעלות ביוקר. בעיקר כשאנחנו על מדים, מדים המשייכים אותנו לסיירת מטכ”ל. ויתפוצצו החופשיים.

כעת, הגיע הזמן לשלב השני, החיובי יותר.

 •

גם כן מעשה. והמקור, אף הוא כבשבוע הקודם.

אחד ה’שנוררים’ הבכירים של ירושלים, החליט לעשות מעשה. קשים היו עליו הנסיעות התכופות לחו”ל לצורכי קיבוץ הנדבות.

העבודה, למי שתהה, היא קשה וסיזיפית. הרגליים כבדות, הידיים והכיסים גם כן. והמרחק, אוי המרחק מבית אחד למשנהו, מארמון אחד ללשכה אחרת, הוא עצום. הקושי הגדול ביותר הוא להספיק להגיע לכל בתי הכנסת בדיוק ב’ויברך דוד’. התזמון, הטיימינג, והמזל, שלושתם קשים לנפשו של אדם.

משכך, החליט האיש החכם, לפגוש את כל העשירים יחד, מקשה אחת. כאיש אחד בלב אחד. והיכן מוצאים את כולם מכונסים? בשוויץ, כמובן. בתקופת יולי-אוגוסט, יום חגיהם של בתי המלון ואכסניות הנופש דשוויץ.

שכר חדרון קטן במלון סביר. תר אחר מרכז המבקרים, וטס לעיירת הנופש.

והנה, באחד הלילות, כשהוא חוזר ממסע מכובד ומתכונן היטב, לשנת הלילה במלון. הוא נתקל במחזה בלתי שגרתי בלובי המלון. משפחה שלמה, חרדית, על עולליה וטפיה, יושבת בספות הרחבות, חלקם רדומים, חלקם ערניים למחצה, והם דוממים.

כישראלי, כיהודי, כחרדי, כירושלמי וכשנורר, הוא ניגש אליהם ומנסה להחליף מילה או שתיים.

“מהיכן אתם”? הוא פונה אליהם.

“מסורוצקין”, הם משיבים.

איזו התרגשות, איזו חוויה. אחים של ממש בארץ ניכר.

אט-אט מתרחבת השיחה. הוא שואל לפשר ישיבתם בלובי המלון, והם עונים לו תשובה מעניינת.

מסתבר שמחר בבוקר הם עולים על טיסה חזרה לארץ הקודש, ופשוט לא משתלם לשכור לילה נוסף במלון, בשביל כמה שעות בודדות. “נישן כאן. הספות ממש נוחות”, הם מסכמים.

“בשום פנים ואופן!” הוא מזדעק. “קחו את מפתחות החדר שלי. אני אחד, ואתם משפחה שלימה. פרשו שמיכות על הרצפה, תשנו כמו שצריך בחדר. ואני כבר אסתדר”.

כמובן שהם לא מסכימים.

הוא לא מוותר. משכנע, מפציר, כמעט וצועק.

את הוויכוח, מכריעים כמובן, הילדים הרכים, שמביטים בעיניים מלאות תחינה באם המשפחה.

המפתח נמסר. הוחלפו פרטים לאות הכרת תודה. והשנורר המכובד חזר לבית הכנסת, לשנת הלילה.

•

לאחר כחצי שנה או קצת יותר, מצלצל הפלאפון האישי של מיודעינו בעל החסד. על הקו אב המשפחה ההיא מסורוצקין פינת שוויץ.

“מגיע לנו מזל טוב”.

“ארסנו את ביתנו הבכורה בשעה טובה ומוצלחת. ואתה מוזמן”.

“נו שוין”, הוא מנסה לקרר את הצהלה. “שיהיה מזל טוב ובנין עדי עד. לחתונה בעזרת ה’, אשתדל להגיע”.

“לא!” מזדעק האב. “אתה חייב להגיע. אתה המחותן הראשי”.

•

באירוסין, מתבררת הדרמה.

“אתה זוכר את הלילה הוא בלובי המלון?” הם מגרים את סקרנותו.

הוא מהנהן. הנימוס מחייב.

“האמת, שהגענו לשם בנסיבות חמורות מאד”, הם מספרים.

“בתנו המוצלחת, ירדה לפתע מן הדרך, והחליטה להינשא לגוי רח”ל. השבר היה גדול, ובניסיון של הרגע האחרון, החלטנו לרדת לשם עם כל עוללינו, לנסות להשפיע על רוחה ועל נפשה. היא אמנם כבדה אותנו. נפגשה איתנו, והסכימה לשמוע את כל מה שיש לנו לומר. אבל שום דבר לא שכנעה אותה שיש משהו רע, בשייגעץ הנחמד שהכירה. עד שהגעת אתה.

“אולי לא הבחנת, אבל בכל ההתרחשות, עמדה בכורתנו מהצד והביטה בך בהשתאות.

“המחזה המדהים הזה, שבו התעקשת בכל מחיר, לוותר על חדרך, על נוחיותך, ועל שנת הלילה שלך, בשביל מישהו שאתה לא מכיר, רק בגלל שאתה והם יהודיים, רק בגלל שדתך אומנותך, וחסד הינו חלק בלתי נפרד ממנה – הסירו ממנה את כל המחיצות.

“היא עלתה איתנו לחדר ומיררה בבכי. בכי טהור וזך. שניקה ממנה את כל טומאת העמים שדבקה בה. אני רוצה להיות יהודייה. אני רוצה להישאר יהודייה. היא בכתה ובכתה ללא הפסקה. כל הלילה.

“למחרת, היא כבר חזרה איתנו יחד בטיסה לארץ הקודש. כיום היא מתארסת עם בחור ישיבה מן המניין. מזל טוב מחותן!”

•

אז כן, גם קידוש ה’ עושה פירות.

בהצלחה.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]