כשהשמש האוקראינית נטתה לערוב • יומן מסע לערש החסידות

מז’יבוז של קודש, מז’יבוז’ של חול

כשהמעלות החלו לצנוח, השמש האוקראינית גילתה סימנים של נטיה למערב. התרנגולות של מז’יבוז’ על בעליהן הצטנפו בתוך עצמן, שולחים עין קפואה ומנומנמת אל קבוצת היהודים שפלשו אל תוך שביליה הבוציים של העיירה. אפופים היו היהודים הללו באנרגיה פנימית כובשת, מהזן שאיננו בנמצא כאן בעיירה, מעת פסקו להיחצב מבין צריפיה הרעועים אמרות קודש ולהבות אש.

הלילה טרם ירד על גגותיה של מז’יבוז’, אך היום כבר החל מפנה מקומו. זוהי שעת בין הערביים. דומה כי אין שעה שיפה לה למז’יבוז’ יותר מהשעה הזו. שעה שבה הכל כבר נראה אחרת. הכל כאן כבר מרגיש אחרת.

מז’יבוז’ היא ללא כל ספק ערש החסידות. ושעת בין הערביים שלה היא הנקודה היותר פנימית. סיפורי האגדה שאופפים תדיר את שעות הדמדומים בכל מקום יהודי, צבועים בצבע עז של השעה. הצבע הנוגה והחזק הזה, צבע של אדמומיות בגוון אפלולי, צבע של בין הערביים. זמן שבין אור לחושך. שעה שבה האור כבר הלך לו לנוח, אך עדיין ישנה תקווה שמרצדת בטרם שהחשיכה תאפיל על הכל.

בטבורה של עיירה זו עומד על תילו בגאון יהודי אך בשיפלות קומה, בית מדרשו של מרנא אור שבעת הימים, הבעש”ט הקדוש. בחוץ היה קר, כיאה לאוקראינה הגשמית והרוחנית גם יחד, אך אנו ישובים היינו בתוך ההיכל החמים, סביב השולחן. אותו שולחן שעליו ירדה תורת החסידות לעולם. בעיניים עצומות זמזמתי אל האפלולית יחד עם חבריי למסע את ניגונו המפורסם של הבעש”ט הקדוש. ניגון שכנראה התנגן כאן בעידנים של חדווה כמו בזמנים של יגון וצרה. הלב נסק לגבהים אחרים, בזמן שהליטאי שבתוכי מהרהר על משמעות המקום בעבורי.

להבדיל מעיני הבשר, דווקא עיניי רוחי היו פקוחות להפליא. ראיתי שם את תלמידיו הקדושים מסובים סביב השולחן הזה ממש, מנגנים, שרים וכורים אוזן לשמוע דברי אלוקים חיים מרבם הקדוש. זמנים שהיו ואינם.

דמעה רותחת ניסתה להילחם בעקשנות בכפור האוקראיני, שעה שהדי הניגון החרישי בקעו אל מחוץ לחלון ה”שיל”, התגלגלו במורד שביל העפר וליטפו את פניה הרוחניים של העיירה המתגעגעת זה זמן רב לכיסופים שיגעו בה.

מצאתי את עצמי חומק החוצה בשקט. הרגשתי פתאום חובה מוזרה לחוות את כל זה כפי שזה מורגש מבחוץ. לראות ולשמוע את העיירה מנגנת את ניגונו של הרועה הקדוש. לנסות לתפוס על חם את תגובתה הרשמית של העיירה לשמע הניגון ששב הביתה.

ירדתי מספר צעדים במורד הגבעה, ומז’יבוז’ אכן שלחה את בניה להגיב את תגובתה האותנטית. איכר גוי מבניה הישישים שהמשיך ללקוט זרדים בחצרו באיטיות מרגיזה, ובקשישה אחת שהמשיכה בנסיונות לשאוב מים מן הבאר בכוחות אחרונים.

נראה שזוהי מז’יבוז’. כנראה שכך גם הייתה אז. יהודים שבוערים באש פנימית ללא גבול והגדרה, ואיכרים נבערים שסובבים בחצרותיה ומלקים את יומם בין עצים לתפוחי אדמה.

חיפשתי איזשהו רגש אצל אי מי מזקני המקום. רגש של התפעלות מניצוצות של נוסטלגיה, או סתם רגש פשוט הנובע מצפייה במחזה שונה מהים יום המז’יבוז’אי. אבל לא. אפילו ברגש אנטישמי מפיח חיים לא חננו אותי. לא היה לו לזקן המז’יבוז’אי את המוטיבציה הריגשית לשטום אותי. כזאת היא אוקראינה הכפרית. עצלה בגופה ועוד יותר עצלה ברוחה.

רק לרגע אחד הצלחתי להפיח באחד מתושביה רגש של חיים. מספר גריבנות שתחבתי בידיו של שומר בית הכנסת של הרה”ק ה”אוהב ישראל” מאפטא, הציתו זיק חדש בעיניו. כמו בקעו להם דרך שכבת הקרח המכסה אותם, ולרגע אחד נראו העיניים כעני האדם החי. אבל רק לרדע. כי מיד אחרי שהטמין את הכסף עמוק בכיס מעילו, שבו עינייו אל הכפור האינסופי שאפף אותם. עיניים מז’יבוז’איות של רגע אחד.

בהכוונתו של העסקן הרב מאיר נחמן אלחדד, הגבאי המיתולוגי של ציון רבינו נחמן באומן, שמנו פעמינו אל עומק העיירה, מקום שהבתים מטים ליפול עוד יותר, כמו רוכנים בהדר וביראה קמי ציונו הקדוש של מרן הבעש”ט זיע”א.

ההכנות הנפשיות שעשינו בבית מדרשו, סייעו לנו בתפילתינו על מקום מנוחת עולמים. מלבה של העיירה השכוחה והבלתי נשכחת, נשאנו תפילה. עמדנו שם קבוצת יהודים המורכבת כפאזל מכל גווני העדות. כל חוג שלח את נציגיו. בימים אלו, מסוגל מקום זה הגדוש באהבת ישראל אמיתית, לאחד את הלבבות לבקשה אחת נרגשת, “רבש”ע, אחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך” אמן.

וכשסעדנו ליבנו מאוחר יותר בבית “הכנסת האורחים” הסמוך, היתה באויר תחושה איתנה שלימדה אותנו כי נענתה תפילתנו ברצון.

לב לאחים נוסח ז’יטומיר

הרב שלמה וילהלם- רב מערב אוקראינה, הוא יהודי של שלווה ברוכה ועדינות נפש. וכל זה לא מונע ממנו ליקוד אש בעצמותיו ולפעול למען כל נפש יהודית באשר היא. פגשנו אותו בעיר ז’יטומיר, עירו של בעל ה”תולדות אהרון” מז’יטומיר. שם, בלב העיר הגדולה, על פני שטח ענק , הוקם בית היתומים היהודי יחד עם מוסדות נוספים שמנהולים למופת על ידי האיש הבלתי נלאה שאירח אותנו במסירות, ר’ אברהם דייטש.

הרב וילהלם מספר לנו בשיחה מיוחדת על הפעילות הנרחבת שבסיסה במקום בו אנו עומדים כעת, ומצודתה פרוסה על חצי משטחי מדינת אוקראינה. קשה לצמצם את הפעילות הזו במילים. צריך לבוא לכאן בכדי לראות את מאות הילדים שטרם הגיען לכאן לא ידעו מילה אחת על יהדותם, או על המשמעות שיש ליהדות הזאת. הם מובאים לכאן בעבודת פינצטה היישר ממעמקי הכפרים ויערות האין סוף של אוקראינה, במאמץ נפשי וכלכלי רב.

“קודם אנחנו צריכם להפוך אותם לבני אדם, ורק אחר כך להסביר להם על יהדותם” מסביר לנו הרב וילהלם את המצב העגום. “מדובר בילדים ממשפחות הרוסות לגמרי שחוו דברים שקשה להעלות על הדעת. ילדים ללא אב או אם או שניהם גם יחד. ילדים שלא למדו מעולם צורתה של התנהגות נורמלית מהי. העבודה איתם קשה מאוד אך התוצאה של הצלת נפש אחת מישראל מלווה בסיפוק עצום של קיום עולם מלא. זה מה שנותן את הכוח להמשיך למרות הכל”.

לשכוח לרגע את יאיר לפיד

במקום הזה, עם הילדים האלו והאנשים הנפלאים שאירחו אותנו, שבתנו את השבת. שבת קודש בז’יטומיר. דומני שכל תיאור נדוש לא יוכל לגעת בקצה ההר הגדול הזה.

סעודת ליל השבת נמשכה אל תוך השעות הקטנות של הלילה כשהאורחים והמארחים מרבים בדברות קודש ובסיפורי צדיקים מהליכותיהם של אלו שקידשו את המקום והסביבה בצידקותם ובפרישותם. פוסע הינך בנחת בצהרי יום השבת בין שביליה של ז’יטומיר כשפניך אל מול שפת הנהר, התחושה מחזירה אותך שנים רבות לאחרו, עת הילכו בה אנשי השם, אנשים של צורה. לעת פיכו בה חיים יהודים תמימים וטהורים.

עוד קודם לכן, יום שישי ערב שבת קודש, הלכנו אל השוק המקומי כחלק מההכנות לשבת. השוק הז’יטומירי אינו דומה לשום שוק אחר. ולו מפני שהינו שוק אמיתי. שוק של ממש. רוכלים ורוכלות מציעים את מרכולתם בצידי השוק ממתינים בסבלנות אחר גריבנה נוספת שיש בה כדי להאכיל פה רעב נוסף. לרוב, הם יציעו לך מספר תפוחי אדמה שהביאו מחצרם שבכפר,וכן ביצים או פטריות יער מצויות.

האינפלציה החמורה שמדרדרת את הכלכלה האוקראינית לשפל שלא  נראה באוקראינה מזה שנים, נותנת לנו תחושה של הרוטשילד המקומי. אנו מרבים לרכוש מוצרי סידקית מכל הבא ליד ולפזר טיפים בנדיבות מרובה. פעם במקומות הללו היינו נקראים “הגביר של העיירה”. היום אני מרגיש ישראלי מצוי, הנתון למשיסה תחת מגפיו הכלכליות של השר לפיד, ומנסה להרגיש קצת תחושה אחרת. מותר לי.

איפה העגלון שצובע את הגלגלים ומתפלל שחרית?

בברדיצ’ב לא מצאנו את העגלון שמעשן בשבת ומאחל תוך כדי כך “גוט שבעס” לבבי. נו טוב, הרי הגענו במוצאי שבת. בכלל נראה שדמיות האגדה שליוו את חייו של סנגורן של ישראל רבי לוי יצחק בן שרה שאשא זיע”א, נעלמו מן הנוף הברדיצ’באי. במקומם ניצבים היום בנייני עיר שמנסה להתחבר בתחבירי חמצן נשימתי לעורק חייה של התרבות המערבית. אפילו גרישה היהודי, שומר בית החיים המקומי, נראה פחות ברדיצ’באי, ויותר דמות שמחקה בנואשות את העת החדשה. הגענו לעת בה פסקו עגלוניה של ברדיצ’ב להתפלל תוך כדי צביעת מרכבי עגלותיהם.

שבילי בית החיים היו חשוכים והצעידה בין שברי המצבות הישנות הותירה זמן רב למחשבה. מחשבה אחת של סנגוריה על תושביה של ברדיצ’ב. סנגוריה על העיר שאיבדה את רוח החיים שלא באשמתה, סנגוריה על יהודים שאיבדו מלחלוחיותם תחת הכפייה הסובייטית, סנגוריה על גרישה שעל אף הכל יודע לומר במבטא מתגלגל “שקרית מנקה מעריב” ובטוח שבכך הוא נושא תפילה מרוממת. גם אנו בטוחים בכך. כך לימד אותנו המרא דאתרא הסנגור הגדול. זוהי תפילת הברדיצ’באי נוסח תשע”ד.

המחשבות הללו היוו חלק בלתי נפרד מתחושתינו עת עמדנו סביב ציונו הקדוש במרכז בית החיים. הייתה זו שעת “מלווה מלכה”. זוהי שעתו הגדולה של הברדיצ’בער. זוהי השעה לבקש את בקשתו המפורסמת הנאמרת כל שבוע מחדש בסעודות “מלווה מלכה” בכל ריכוז יהודי בעולם.

בסוף הגענו גם לאומן. הרב מאיר נחמן אלחדד שמקדיש את ימיו לציון הקדוש לא העלה על דעתו לוותא על השתטחות במורד רחוב פושקינא, ולאחר שעות של נסיעה לא נסיעה על מהמורותיה של אוקראינה, ניצבים היינו בפתח הציון הקדוש מקום קבורת ר’ נחמן מברסלב זיע”א.

כל הדרכים מובילות לאומן

אומן היא מקום שבאופן טבעי מוכר יותר לאנשים. ההמונים שנוהרים לשם מדי שנה הביאו איתם את הבשורה לכל רחבי תבל. אבל אינה דומה שמיעה לראיה. בזווית העין קלטתי את בן הישיבה והאברך שרוחשים בלחש תיקון הכללי ברגש רב, כשלצידם ניצב החסיד משכבר הימים ושואג בגרון ניחר זעקה הקורעת שערי שמיים.

גם בשעה זו של לפנות בוקר מלא הציון מפה לפה. מכל גווני הקשת של עמך ישראל. כולם כאן. “את כולם” אומר לי הרב אלחדד, “רבינו הזמין במיוחד. כל אחד בדרך אחרת” ומי כמוני, ליטאי שהתגלגל לכאן איכשהו, יכול להסכים אתו.

הרב אלחדד הוא איש שהעיניים שלו אומרות שהוא יודע מה שהוא רוצה. לא על כל אחד ישנה חותמת שכזו. זו חותמת שמתנוססת בעיקר על אנשי מעש מהסוג שלא נותנים מנוח לעצמם לרגע. קל יותר לחלוב אותו במידע על קוונטים מסיפורים על פעילותו בציון הקדוש. הוא צנוע ונחבא אל הכלים, ורק השעה המאוחרת שמחברת את קצוות הלילה עם היום גורמת למחשבותיו להפליג אל רעיונות שמומשו לפועל על ידו. כאן. היום ואתמול.

אם לשמש כגבאי בבית כנסת שכונתי זוהי משימה שרב בה הקושי על העונג, לכהן בגבאות במקום כזה הינה משימה הדורשת כל כוח ומרץ אפשריים. לא רק פיזית תצא מותש מן המערכה, אלא גם, ובעיקר נפשית.

זה מתחיל בקשרים עדינים שהוא טווה אל מול השלטונות הקודמים והנוכחיים גם יחד, ולא נגמר גם לא בהעסקת אחרון המנקים המקומיים. זה לא נגמר כי אין מתי. היעד לעולם מתרחק, כי ככל שעשית, יש לך הרבה מה להוסיף. כזה הוא הציון הקדוש. כזה הוא הרב אלחדד מי שמזוהה יותר מכל עם המקום הנורא הזה, ונדמה שאופיו הנדיר בצירוף מזגו הנינוח הינם השילוב האולטימטיבי להפוך את רחוב פושקינא למה שהוא היום.