1.
השבוע צועד ‘הדרך’ בעקבות ‘יום ליום’.
שימו לב לכתבה המתארת יציאה לשטח של צבי יעקובזון אל ליפתא.
כבר לפני יותר משנה, ביולי 2016, ירד אהרן גרנות אל ליפתא, כפי שסוקר בזמנו ב’בין השורות’. תחת הכותרת ‘נטושים בצד הדרך’ תיאר גרנות, תוך שהוא מציג את תמונתו באחד מהבתים – את גורלו האומלל של כפר ליפתא, הממוקם מתחת לכביש מספר 1, צמוד לכביש בגין-צפון, ממש בשער עיר הקודש. במקום “מתקיימים להם כבר עשרות שנים חיים יהודיים שקטים וציוריים כמעט מבלי שאיש ישים לב”, אבל 67 שנים אחרי, עירית ירושלים “החליטה להגדיר את…התושבים כ’פולשים’ ולשגר להם צווי פינוי”.
שבילים צרים, סדוקים ושבורים, “אף אחד לא משקיע במקום-המגורים שממילא עוד מעט כבר לא יהיה על המפה… ‘פעם היה כאן ירוק'”.
כשאביו של יוני, אחד מהמרואיינים שבביתו ביקר גרנות, עלה “מכורדיסטאן, הוא התיישב באדמה הזאת בלי חשמל ומים – רחוק ומנותק מכל מקום. יוני עצמו כבר נולד כאן”.. “בועז סנדו עלה מכורדיסטאן לפני שנים רבות. בועז הוא אחד הישישים שהיו עדים למאמצי המדינה ליישב אותו ואת שכניו בליפתא. כשהוא מדבר על גזירת הגירוש – עיניו הזקנות של בועז רושפות זעם”.
גרנות מתאר את ה”ביקור מטריד” שלו בכפר, ש”בתיו העלובים מספרים את הטרגדיה של עולי תימן וכורדיסטאן. התושבים, אגב, הבטיחו לו, “לא נזוז מכאן”.
חודשיים חלפו, ו’יום ליום’ – בבעלות דאז, בחלקה של ש”ס – שב ומחזר את הסיפור. תחת הכותרת ‘מחלוצים לפולשים’ גולל הכתב איך ליפתא, במקור כפר ערבי ציורי, הפך לכפר שתושביו מוגדרים כפולשים. ‘יום ליום’ מיחזר את אותו יהודי שרואיין אצל גרנות ב’משפחה’, יוני יוחנן, כשהוא עורך איתו שו”ת טלפוני.
לפני מספר שבועות ירד יצחק הורוביץ מ’בקהילה’ לליפתא, ושב עם כתבה מרשימה. וכך, ‘הדרך’ מחקה את ‘בקהילה’, כפי ש’יום ליום’ בשנה שעברה חיקה את ‘משפחה’.
2.
אחרי שכבר בשבוע שעבר הודיעו ב’הדרך’ כי מפאת חוסר מקום, מי שלא הצליח לפרסם מודעת ברכה לביטאון החדש מוזמן לעשות זאת בשבוע הבא, היה גם השבוע העיתון מלא במודעות מסוג זה. אז אינני יודעת כמה עולה מודעה שכזו (תלוי בגודל, מן הסתם), אבל ברור לי שלמעלה מעשרה רשויות מקומיות (בשבוע זה בלבד) שלחו לחמן על פני המים, לעבר שר הפנים ש’הדרך’ כה יקר לליבו.
בין הערים ששיגרו את ברכתן להצלחת העיתון החדש: ביתר עילית, נתניה, בית שמש, עמנואל, בנימינה-גבעת עדה, רכסים, חיפה, בת ים, אשדוד, פתח תקווה ועוד.
ברכתנו לעיתון החדש, וגם לרשויות המקומיות שעשו מעשה חכם כשהשקיעו מכספן לטובת הברכות והאיחולים.
3.
אני לא יודעת אם השבחים הללו ישפרו את מעמדו של יו”ר ש”ס בירושלים, צביקה כהן, או יזיקו לו, אבל בטור הפוליטי של ‘יום ליום’, פרי עטו של צבי שכטר (אין לי מושג מי האיש) הוא זוכה לשבחים נאים (המגיעים לו בצדק, לטעמי):
“תפקידו של איש הציבור קשה. ‘לא שררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם’. מי שזכה לתואר ‘האבא של בנות ירושלים’ הוא הרב צביקה כהן. איש יקר וישר שמשפחות רבות חייבות לו את שילוב בנותיהן בסמינרים בעיר. בעוד רבים וטובים מנבחרי הציבור יצאו לנופש (האם הוא רומז לנופש של אריה דרעי בספסופה? – ש.ר.) צביקה עובד במלוא המרץ לספק מענה חינוכי הולם לכל בת.
“האיש, שהיה סמל של הצלחה בעבודתו הציבורית בטבריה, באלעד ובתפן, שדרג את פעילותו בעיריית ירושלים, דלתו פתוחה בפני כל אזרח. הוא ירוץ לסייע בהנחה בארנונה ובהקלת הביורוקרטיה לאזרח הקטן וילחם למען מנהלי המוסדות בכל הקשור לפיתוח מערכת החינוך בעיר. מפעם לפעם קנאים קטנים דואגים לשגר עקיצות לעברו של האיש, שעשה בעיר היסטוריה בנושא שילוב בנות. ממספרים של מאות שנותרו בכל שנה מחוץ למערכת החינוך, הוא מדבר על אחדות. בלשכתו אומרים, שגם הן תסודרנה עד פתיחת שנה”ל. צביקה כהן הוא תעודת כבוד לירושלים”.
בדיוק כפי שטוען העורך החדש, הרב שלמה בניזרי, בטור העורך שלו: “אין בכוונתי לתת במה למחרחרי ריב ולאנשי מדון.. גישת העיתון היא להרבות אהבה ואחווה בין כל המחנות.. דרך זו הייתה דרכו של מרן זצוק”ל במשך כל חייו, וכך ננהג בעיתון”.
תעודת כבוד ל’יום ליום’, לטעמי.
4.
את הכתבה הטובה ביותר מצאתי השבוע דווקא ב’פנינים’ (מוסף הנשים) של ‘בקהילה’. את שם הכותבת לא מצאתי, העיתון ‘דילג’ על שמה, משום מה, בגוף הכתבה. אבל הצלחתי לדלות אותו מעמוד השער: שושי ברג.
“מה? על מה היא מדברת? שאלתי את עצמי כשהעורכת התקשרה אלי וביקשה ממני להכין את הכתבה הזאת. כל הזמן אנחנו עושות דברים בפעם הראשונה. מהר מאד גיליתי שהעורכת צודקת ואנחנו לא… אז החלטתי לעשות. הכתבה הזאת לא הייתה רק כתבה. היא הייתה אתגר. שבוע שלם הקדשתי ל’פעם הראשונה’. העזתי. ניסיתי. תיעדתי. בשבילכן”.
אז ברג, בפעם הראשונה, שחררה “את הילדה מהסינר”, הכינה “פטיפורים בכוחות עצמי”, שלחה את בעלה “לקניות”, הלכה “לקורס הנחיית הורים”, ביקרה ב”מכון כושר מקצועי”, וגם סיפרה על… הפעם הראשונה בה הופיעה כתבה שלה…”בעיתון”.
מרתק. איכשהו היא הזכירה לי את הפעם הראשונה בה הופיעה כתבה שלי בעיתון. אחרי אין ספור כתבות אותן ערכתי יחד עם תלמידותיי בשיעורי ההבעה בבית הספר היסודי, הייתה זו כתבה ‘אמיתית’, כזו שהודפסה בעיתון. האמת, לא ממש כתבה, יותר מכתב למערכת. “מוכרת התותים” היה שמו, ותושבי מודיעין עילית מן הסתם זוכרים אותו עד לעצם היום הזה.
לא זוכרת בדיוק כמה שנים חלפו מאז, בין 10 ל-20, אבל כתבה ראשונה שמתפרסמת היא בהחלט כזו שלא שוכחים לעולם.
אז השבוע, שושי ברג הזכירה לי… ומן הסתם הזכירה לרבות ורבים את הפעמים הראשונות שבהן עשו משהו.
שאפו, ברג.
5.
ושוב אני מוצאת את עצמי נרגשת מול מילותיו של הרב יעקב ב’ פרידמן ב’בקהילה’. הנושא, איך לא, כניסתו של בחור ישיבה בא’ באלול – לישיבה.
כמי ששולחת אף היא השבוע את בנה יקירה לישיבה, והפעם ל’קיבוץ א”, התקשיתי שלא למחות דמעה. “בבת אחת, מדרגות ספורות, מזוודה דחוסה ביד אם אוהבת והמון שאיפות – בבת אחת מתקלפים מאות אהרל’ך מפלומת הילדות, ונעשים בחורי ישיבה. אני מתבונן בהם, הכתפיים העדינות, העיניים הבורקות, הדריכות באצבעות הקפוצות. מאות ילדים טהורי-עיניים-ולב נכנסים בברית חותמה של הישיבה, וגוום העדין כבר כפוף למשא העבודה. כפוף כל כך. זקוף כל כך.
“אני רואה אותם עומדים בלב הומה ליד הטלפון הציבורי.. אני רואה אותם מתוחים בעשר-דקות-התפר שבין ארוחת ערב ל’סדר שלישי’, עומדים בתור הזעיר הסובב בהמיה את הטלפון.. הרשקוביץ, ה’אלטרר’, שזה לו כבר שנתיים ליד טלפונים מקולקלים – דוחק בעליונות, ואפס-קציה של דמעה מבצבצת… ליל שבת ראשון. ליד השעווניות בחדר האוכל, ברגע של הקידוש הזר. רגע הזרות הראשון, שבו נדמה בית אבא מעון נסיכים. הלילה הראשון. ארבע חריקות מארבע מיטות. ארבע רמות של געגועים”.
כאם לבן שכבר עומד שלוש שנים באותו “התור הזעיר הסובב בהמיה את הטלפון הציבורי”, אאחל לכל חברותיי האמהות, שבנן מתחיל השנה את הדרך הקדושה והארוכה – ברכת הצלחה. לכולכם, לכולנו!
ותודה לרב פרידמן, שהצליח כמו תמיד לרגש!
6.
ובאותו נושא, היה עוד אחד שהצליח לרגש: דוד דמן בטורו מ’משפחה’, תחת הכותרת “בהצלחה מוישי!”
“שדה התעופה של אינסברוק הוא אחד היפים והמאתגרים בעולם. מיקומו הטופוגרפי בעמק יפהפה המוקף בהרים מכל צדדיו, הפך את ההמראה ממנו ואת ההגעה אליו, לאחת המרתקות בעולם.. השבוע, באחד הבקרים, הוא היה מלא במראות חרדיים. בהורים שקטעו זמנית את הנופש שלהם, וירדו מההרים כדי לשלוח את בניהם ללמוד תורה בארץ ישראל. אולם היוצאים היה קטן מכדי להכיל כל כך הרבה פינות שבהן נעמדו הורים כדי להתייפח על כתפי בניהם…הורים ובניהם, מנגבים את הדמעות שלהם בתזמון שווה..
“אנחנו ליווינו את מוישי שלנו. אנחנו כבר יודעים זמן רב שזה מה שהולך לקרות, ובחודשים האחרונים גם התכוננו לכך הלכה למעשה. קנינו לו ורכשנו לו והכנו אותו ותכננו לו, אבל כשזה קורה, כל ההכנות מתנפצות אל קרקע המציאות. הלב הלם בפראות, הדמעות שניסינו להסתיר נדחפו החוצה בכוח והקול התרסק, נשנק ונאנק, כשרק ניסינו לאחל לו הצלחה רבה בדרכו החדשה…
“זה הילד שלנו שרק אתמול עשינו לו בר מצווה, ורק שלשום עשינו לו ‘לחאקה’, הילד שהשתדלנו לחנך אותו על פי דרכו,ש עשינו כל כך הרבה שיהיה לו טוב, יוצא עכשיו לדרך עצמאית. הוא מתעופף לו לדרכו, לפרק הישיבתי האחרון שלו, בעזרת השם.
“האם הבנים שלנו יצליחו למצוא את המקום שלהם בישיבה? האם המעבר בין הבית החם לפנימייה הישיבתית ייעשה בקלות? האם החברותא תהיה מוצלחת? האם הר”מ יהיה ההוא שרצינו שיהיה? האם יצליח להתעלות בתורה וביראת שמים ובמידות טובות ולדעת מה חובתו בעולמו? האם יתחבר לחברים טובים? והאם כל מה שהשקענו בו ולימדנו אותו והחדרנו בו, יבוא כעת לידי ביטוי, כשהוא מתמודד לבד בזירה רחוקה?…בהצלחה מוישי!”.
גם ‘בין השורות’ מצטרף להתרגשות העזה, ומשגר ברכת הצלחה חמה למוישי דמן.
7.
כאילו כדי לעצבן את ‘הדרך’ ואת חלק מכותביו (טוב, כמי שמכירה את אריה זיסמן, הוא בטוח לא התכוון לכך), העניק השבוע הפרשן הפוליטי של יתד נאמן קרדיט נדיב לכתב ‘ישראל היום’ מתי טוכפלד. וכשכתב בעיתון הדגל הליטאי מעניק שבחים לחב”דניק, ועוד משיחיסט, זה בהחלט שווה התייחסות של ‘בין השורות’.
זיסמן מתייחס – בטורו ‘מקור נאמן’, את הטור הפוליטי כבש השבוע יוסף טיקוצ’ינסקי, כתב הכנסת של ‘יתד נאמן’ – לידיעה שפורסמה השבוע ב’ישראל היום’ ולפיה קיימת אפשרות שברק יחזור למפלגת העבודה במסגרת שריון שיעניק לו אבי גבאי.
אז נכון ש”ברק עצמו מכחיש כי ניהל מגעים עם גבאי”, גם גבאי הכחיש, אגב, את נכונות המידע, אבל, כותב זיסמן, ובהיגיון רב, “איש במערכת הפוליטית לא יופתע אם זה יקרה לבסוף”.
Yonatan Sindel/Flash90
הנה הקרדיט הנדיב: “העיתונאי מתי טוכפלד מ’ישראל היום’, שחשף השבוע את המגעים בין ברק לגבאי ציין כי השניים הם כמו שני חלקי פאזל המשלימים זה את זה ומכסים זה על חסרון זה. גבאי הוא איש של חיבורים ואילו ברק איש של פירוקים. גבאי נטול ניסיון ביטחוני וברק אמור להשלים לו את זה.
“עם זאת לשניהם יש בעיה אחת: הם נוטשים מהר מאד את השותפים לדרך. גבאי נטש כידוע את כחלון, וברק נטש (את מי לא). המסקנה של טוכפלד: אם הברית בין ברק לגבאי תיכרת, יהיה אסור להם להפנות גב זה לזה, אפילו לא לרגע”.
8.
זה מה שמתפספס בשבועונים.
רק שבוע ויום אחרי האירוע המתוקשר בגני התערוכה, אחרי שכל אתרי האינטרנט מיצו את הסיקור, כולל סרטי וידאו מושקעים שפורסמו גם בחרדים 10, צצים השבועונים עם סיקור האירוע המיושן.
ככה זה כשאתה סוגר שבועון ברביעי בלילה, ואירוע לחיזוק ראש הממשלה מתקיים ברביעי בלילה. אתה נאלץ להמתין לעיתון הבא, ולהפוך לבלתי רלוונטי.
לטעמי, טוב עשה ‘משפחה’ כשדילג על האירוע, פחות נכון עשה ‘בקהילה’ כשהקדיש לו את שני טוריו הפוליטיים, כמעט שני עמודים של יעקב ריבלין ועוד כפולת עמודים של יצחק פלדמן. ריבלין בחר לערוך לקוראיו שאלון (מבריק) המודד את מידת נאמנותם למנהיג…פלדמן שב עם תיאורים מהשטח בגני התערוכה.
אז יש שיאמרו, טוב מאוחר מאף פעם לא. אני סבורה, שכיוון שנדחה – נדחה, וחסר טעם.
אבל נהרא נהרא ופשטיא, כמובן. ואיך אומרים את זה בעברית פשוטה? דמוקרטיה. ואיש באמונתו יחיה.