לכבוד שבוע הספר יצאתי אל אחת מרשתות הספרים הגדולות, לחדש את מלאי ספרי הילדים שבביתי וליהנות על הדרך מהמבצעים, הצבעים והמגוון הרחב שמוצע בפני. אבל הפעם חיפשתי ספר שונה – ספר שלא מספר על דובים, ברווזים ואחים קטנים.
תרתי אחרי משהו חדשני, שעוד לא נתקלתי בו קודם, ספר שבו אוכל ליהנות, לדקלם, לספר ולהעביר המון חוויות, יחד עם הזאטוטה הקטנה.
ספרי הקומיקס די חזרו על עצמם. העלילות היו מגוונות, אך דומות זו לזו, ומשום מה הפעם לא הצליחו למשוך את עיני. מרוב ייאוש, תסכול ובלבול כבר פניתי לצאת.
ואז היא עמדה שם בצד, מציצה עלי במבט מחויך, קורץ, צבעוני ומזמין כל-כך… ש-א-פ-ו הכבשה.
•
עדנה נבון – לפני הכל – רעייה, אימא לשמונה ילדים וסבתא ליותר מעשרה נכדים, חוזרת בתשובה כבר למעלה מ-40 שנה, ירושלמית, תושבת שכונת רמות, אשר גרה במקום פסטורלי על גבול עוצר נשימה. באמצע העיר הגדולה, אבל בפינה כל-כך שקטה וירוקה.
עדנה קיבלה את פני בלבביות רבה, מציגה בפני עולם קסום ונפלא, שיצרה ובנתה במו-ידיה. על קירות הבית היו תלויות תמונות מדהימות, ססגוניות, שצוירו על ידי בעלה ביד אומנותית ומקצועית, שואבות אותי פנימה לצבעים היפים והחיים.
שאפו הכבשה, בגודלה הענק, ישבה לה כלאחר כבוד על כיסא בסלון, ובובה בדמות ילד ששמה דוד, ישבה לא הרחק משם על כיסא עץ מעוצב ומגולף.
מי את, עדנה נבון?
ראשית כל, בעלת תואר ראשון B.Mus לתנועה ריקוד ומודעות גופנית מזה 41 שנה, מרצה, ומנחה סדנאות בשם אוצרות או – צרות, להעצמה נשית וגופנית. עם הזמן בדקתי את הגוף לאור המקורות ולפי עקרונות רוחניים, ועל בסיס זה פיתחתי שיטה מיוחדת לתנועה וריקוד.
•
ספרי לי קצת על השיטה המיוחדת שלך?
הרעיון הבסיסי זה קודם כל לתת לאישה להרגיש שהיא מתנה. כשהאמא משדרת לעובר או לילד שלה מתח לחץ וחרדה, זה עובר אליהם באופן אוטומטי. זה בדוק מחקרית, הגוף הוא שיקוף מהמבנה הגשמי למבנה הרוחני. בעזרת תרגילים מיוחדים שפתחתי, התרגילים גורמים לגוף להיפתח ולקבל את התמיכה הנפשית מבפנים – מה שעוזר בהמשך גם לאישה וגם לילד.
איך הגעת דווקא לריקוד ותנועה?
מלחמת יום הכיפורים ואובדן גדול של אנשים שהכרתי, הביאו אותי לעשות חושבים עם עצמי ולשאול את עצמי: מה הייעוד שלי בחיים?! נרשמתי לחוג תנועה ריקוד ומחול, ותוך כדי התחלתי לחזור בתשובה ולמצוא את עצמי בתהליך של התעלות רוחנית, דווקא דרך הריקוד.
בגיל עשרים החלטתי להביא הבעה חדשה לריקוד וללמד אנשים להשתנות, דרך התנועה והריקוד.
•
למה דווקא עכשיו ספר ילדים, איפה היית כל השנים?
23 שנים שכב הספר במעמקי המגירות והעלה אבק, זה היה בתקופת מלחמת המפרץ, הוא היה ספר פרטי שכתבתי למגירה, ובאיזשהו שלב רציתי להוציא את הספר מהפרט אל הכלל ולחלוק אותו עם עוד אימהות וילדים, שייהנו ממנו. מלבד זאת אני עובדת שנים עם ילדים שלוקים בדיסלקציה, התפרצויות זעם, הפרעות קשב וריכוז, מופנמות ועוד…
מה המטרה של הספר?
הספר מספר על דימוי עצמי. למוח יש מד מתח שמתחיל מהישרדות ועובר להתפתחות. באיזה שהוא שלב המוח, בגלל הרגלים גרועים ורעים שסיגלנו לעצמנו, לא מצליח להפריד בין ההתפתחות להישרדות.
נקודת הפתיחה של כל ילד מאוד נמוכה והדרישות שלנו בתור הורים ממנו מאוד גבוהות. בפער הזה שנוצר, המון פעמים אנחנו מאבדים את הילד, ומוצאים את הילד נושר או במצוקה אחרת בעקבות הציפיות הגדולות שלנו ממנו. הספר הזה באמת נכתב מתוך מטרה למנוע את הפער הזה ולצמצם נזקים עתידיים.
•
איך בדיוק בספר כזה, שלכאורה נראה ספר ילדים פשוט, אפשר להגיע לצמצום נזקים, כפי שאת מתארת?
כאן נכנס שלב המחקר שעשיתי ועבדתי עליו לאורך שנים.
מינקות יש לילד מנגנון התנגדות, ועם הזמן זה נהפך לדריכות ונוקשות. המוח שלנו למעשה בנוי כמו מערכת חשמל, שהמתח עולה – הפקק קופץ, ואם לא נתחיל להוריד בעומסים או להוסיף “פאזה” הגוף יקרוס.
ואיך נאסוף “פאזה”? על ידי אהבה, הנאה וחוויות של הצלחה. קשר אישי עם האמא גורם לילד להפריש חלבונים, שזהו דבר מאוד חשוב והכרחי בהתפתחות התקינה של הילד.
ואיך נכנס הקשר עם האמא לספר?
זה ספר עם אופי שונה, הפורמט כאן לא מוכר וחדשני. זה לא עוד סיפור שאסור לדלג על שום עמוד, כדי לא לאבד את הרצף. יש בספר שהוצאתי עבודה רבה מאוד, גם תנועה, גם מלל, גם הסבר לאמא מדוע וכיצד משתמשים בתנועות, ואיך זה משפיע ומעודד את הילד ללמוד לדקלם ולשחק .
זה גם אמא וגם ילד, והקשר בין האם לילד מתחזק ומקרב, בעקבות שיתוף הפעולה שנוצר ביניהם.
•
למה דווקא כבשה?
עבדתי במשך שנה וחצי על הספר, חיפשתי דמות ידידותיות, שתתאים לכלל המגזרים. בכלל כל הדמויות בספר הן דמויות שמחות, לא מאיימות, שלילדים מאוד קל להתחבר אליהם.
במשך שנה וחצי עבדתי עם הבת הגדולה שלי, שהייתה אחראית על כל פרט ופרט בספר – מהגרפיקה, העיצוב, האיורים – ובכלל הייתי מעורבת מהפרט הקטן ביותר, עד שהספר יצא לאור.
הספר תורגם לשתי שפות נוספות: באידיש – שלמעשה מצורפת אליו חוברת עם מדבקות בצורת המבנה של הטקסט, שאפשר להדביק ישירות על הספר, והשני מתורגם לאנגלית.
ספרי לי קצת על אברי הגוף שנכנסים לסיפור ומה חשיבותם?
חמשת חלקי המוח הם כנגד חמשת האברים הכי חשובים בגופינו- עיניים, פה, אף, ידיים, ואוזניים.
עיניים– כשיש פחד העיניים נפתחות, וכשיש קנאה או כעס העיניים מתכווצות.
אף– זה קוצר רוח, ונשימות להרגעה.
ידיים– מתח כיווץ אצבעות, וריכוז עם האצבע.
פה –מחייך כשהוא שמח ומתכווץ כשהוא עצוב.
אוזניים– כששומעות רעש גדול הן נסגרות, וכששומעים דבר טוב הן נפתחות.
ובספר יש דקלומים ומשחק עם כל אברי הגוף הללו, וזה נותן ועוזר לילד לשחק ולהתמודד עם התחושות הללו, שמציפות ועולות כל יום, כמו שמחה וכעס.
•
למה שאפו הכבשה נמצאת פה בגודלה הטבעי?
עדנה צוחקת.
רצינו לכל ספר להוסיף את הבובה, כך שיהיה אפשר לשחק איתה תוך כדי הקריאה, אבל לצערי היא יצאה כל-כך לא מוצלחת שירדנו מזה, והחלטנו לא לשלב אותה לספר הראשון.
בימים אלה ממש אנחנו מייצרים בסין בובת שאפו חדשה ומוצלחת, שתצטרף לספרים הבאים.
צלצול הפעמון קוטע את שיחתנו המרתקת.
בעלה של עדנה נכנס פנימה עם מזוודה קטנה. הוא חזר עכשיו מתאילנד, היא אומרת וגאה בו כל-כך. הוא משמש כמשגיח כשרות בחו”ל ונוסע הרבה, מתוקף תפקידו.
•
אני חוזרת הביתה, מצטיידת בספר של שאפו הכבשה שמיועד לגילאים שנתיים עד שש, מושיבה את הזאטוטה הקטנה לידי ומתחילה לדקלם ולהדגים לה את התנועות. הקטנה משתפת פעולה באופן יוצא דופן ומשחקת עם האצבעות, העיניים האף והידיים הקטנטנות.
אנחנו מסיימות לקרוא ולשחק, ולפני שאני מניחה את הספר בצד, היא קופצת ומתרגשת ומבקשת במתיקות שאי אפשר לסרב לה, ששוב אשב איתה לקרוא את שאפו, ומחבקת אותי בחוזקה רבה. כאילו בדרכה שלה אומרת לי תודה.
שאפו הכבשה מלווה אותנו כל לילה לפני השינה. הזאטוטה הקטנה מכירה את כל התנועות בעל פה, ונרדמת עם חיוך ענק על השפתיים הקטנות והמתוקות.
אני מתבוננת בה, ובהחלט מודה שהספר מאוד מקשר ומקרב.
עדנה נבון אני מודה לה בתוך ליבי. בהחלט מגיע לך ש-א-פ-ו, אמיתי.