בשישה עשר ביולי שנת 1969 נחת האדם הראשון על הירח, ושינה את פני ההיסטוריה. מאז מנסה בן האנוש להגיע לכוכבים ומחוזות נוספים חלל החיצון, כאשר אחד מן המועמדים המוזכרים תדיר הוא כוכב הלכת הרביעי במערכת השמש – מאדים.
אלא שהמסע אל הכוכב הקרוב ביותר לכדור הארץ, אינו פשוט כל כך. מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן, מנסה לשרטט את הקשיים ואת הציפיות העומדות לפני אנשי נאס”א האמריקנים הנמצאים בעיצומו של המרוץ לשיגור.
הנה מספר נקודות מרתקות:
1. הזמן: המסע למאדים יהיה ארוך. לפי סוכנות החלל האמריקנית נאס”א, מסע מאויש עתיד להימשך כ-240 ימים בטכנולוגיות הקיימות, ובתנאי שמנצלים את חלון הזמן שבו כדור הארץ ומאדים נמצאים במרחק הקצר ביותר, דבר שקורה אחת ל-26 חודשים.
טכנולוגיות חדשות יכולות לקצר את המסע בכמאה ימים, אבל גם כך מדובר בחודשים ארוכים בחלל. אחת הבעיות העיקריות במסע כה ארוך היא קרינה. בשונה ממה שקורה בכדור הארץ, בחלל אין אטמוספרה שמסננת את הקרינה שמגיעה מהחלל.
2. הגעה למאדים: לאחר חודשי מסע ארוכים בחלל, כשהאסטרונאוטים כבר יראו את מאדים מחלון החללית, יעמוד בפניהם אתגר חדש, הנחיתה. עד כה, גשושיות שנחתו על מאדים השתמשו במצנחים כדי להאט לפני הנחיתה ובכריות אוויר ששימשו כמגן. עבור גשושיות גדולות יותר חוקרים פיתחו מעין מנוף מעופף שאפשר הורדה אטית של גשושית המחקר אל פני השטח. עם זאת, חללית מאוישת תשקול כ-20 טונות, והטכנולוגיות הקיימות להוביל משקל כזה אל פני השטח של מאדים בבטחה טרם פותחו.
3. השהות מיד אחרי הנחיתה: הטמפרטורה הממוצעת במאדים עומדת על כ-60 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. הטמפרטורה בקיץ יכולה אמנם להגיע לכ-20 מעלות ביום באזור קו המשווה, אולם בלילה היא צונחת הרבה מתחת לאפס. הלחץ האטמוספרי על פני מאדים הוא פחות מאחוז אחד מלחץ האוויר בגובה פני הים בכדור הארץ.
המשמעות היא שנוזלים כמו מים (וגם דם, שרובו מים) ירתחו בטמפרטורות הרבה יותר נמוכות מאלה שאנו מכירים. גם במקומות במאדים שבהם הלחץ האטמוספרי גבוה מהממוצע, מים רותחים כבר ב-10 מעלות צלזיוס. לכן שימוש בחליפות מגן מחוץ לסביבת העבודה יהיה הכרחי, והאתגר יהיה ליצור חליפות עמידות יותר ומסורבלות פחות מאלה שראינו בעת הנחיתה על הירח.
4. החיים במאדים: מטרת המשימות הראשונות במאדים תהיה ללמוד איך אפשר לחיות ולשרוד על כוכב הלכת המרוחק. המשימות האלה יכללו כנראה הקמת מבנה מגורים ומעבדה, ושניהם יצטרכו בראש ובראשונה לספק לאנשי הצוות הגנה מפני שינויי הטמפרטורה והקרינה ולאפשר קיום עצמאי ללא תמיכה חיצונית.
5. אספקה: המשימה המורכבת ביותר כנראה היא, אספקת מזון. מכיוון שאי אפשר להסתמך על אספקה קבועה מכדור הארץ, אנשי מאדים החדשים יצטרכו לגדל מזון בחממות מיוחדות. הם יצטרכו גם אספקה שוטפת של תרופות, ופתרון אפשרי לכך הוא לייצר אותן במעבדה במאדים עצמו.
6. הבריאות הנפשית: החברות שמפתחות את המגורים יצטרכו להתייחס גם לשמירה על בריאותם הנפשית של אנשי הצוות. המשימה במאדים, כולל הטיסה לשם, תהיה ארוכה מאוד, ובמהלך כל אותו הזמן יצטרכו אנשי הצוות לחיות בחללים קטנים וצפופים. מחקרים מעידים שאנשי צוות עלולים לפתח קלאוסטרופוביה (חרדה מחללים סגורים) והפרעות נפשיות אחרות לאחר שהות ממושכת בחלל ובמרחבים מוגבלים. כדי לצמצם את הסכנה, סביבות המגורים והעבודה יצטרכו להיות לא רק קומפקטיות וקלות, אלא גם לספק מרחב אישי גדול מספיק לאנשי הצוות ואפשרות לשמירה מסוימת על הפרטיות.
7. מתי זה יקרה? המשימה המאוישת הראשונה של נאס”א למאדים מתוכננת רק לשנות ה-30 של המאה הנוכחית, בעוד כ-20 שנה, ונראה שרשימת השאלות והקשיים בדרך לשם רק גדלה. כבר עכשיו ברור שלנוסעים הראשונים לא מצפה חופשה רגועה אלא מסע הישרדות וגילוי – ממש כמו מגלי הארצות הגדולים, אבל בתפאורה אחרת. השאלה העיקרית היא אם הזמן הזה יספיק לפיתוח טכנולוגיות חדשות ולרכישת ידע מעמיק על מאדים, כדי להתמודד עם כל האתגרים הרבים שמחכים בדרך לשם.