צוות של ארכיאולוגים ישראלים, ליטאים ואמריקנים, חשף בחודש יולי את שרידי שני מקוואות אשר שימשו את באי בית הכנסת הגדול בוילנה.
בית כנסת זה, שהיה ליבה הפועם של קהילת וילנה במשך מאות שנים, נחרב כליל בשואה, ואולם עדויות לקיומם של חללים תת קרקעיים שהתגלו במקום במחקר שבוצע בשנה שעברה, הובילו לחפירה ולחשיפתם כעת של המקוואות.
בית הכנסת הגדול של וילנה, שנבנה במאה ה-17 בסגנון הרנסנס-בארוק, שכן במרכז גדול של לימוד תורה וקהילה. זה היה הלב הפועם של הקהילה היהודית הליטאית, והוא כלל את בנין מועצת הקהילה, 12 בתי כנסת ובתי מדרש, מקוואות, דוכני בשר כשר, את בית המדרש של הגאון מווילנה, ועוד.
לאחר מאות שנות קיום, עם חורבנה של קהילת וילנה היהודית כולה בימי השואה, נבזז ונשרף המקום בידי הגרמנים הנאצים, שרידיו נהרסו כליל על ידי השלטונות הסובייטיים, ובית ספר מודרני נבנה במקום.
ד”ר יוחנן (ג’ון) זליגמן מרשות העתיקות, המוביל את המחקר במקום: “רוב התיאורים ההיסטוריים של בית הכנסת הגדול בווילנה ובחצר הקהילה – השולהויף, עסקו בבית הכנסת הגדול ובבתי התפילה שמסביב. עד כה, היה בידנו מידע דל על המקווה ועל בית המרחץ של הקהילה יהודית – קהילה שמנתה כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר”.
החפירה התחקתה אחר תכנית אדריכלית מסוף המאה ה-19 שהתגלתה בארכיון העירוני של וילנה, לשיקום בית המרחץ העתיק שפעל במקום על ידי הקהילה.
לפי תכנית זו, בית המרחץ כלל שתי קומות עיקריות, חדרים רבים, ואגף שירותים גדול. כמו כן, ניתן היה לזהות בה שני מתקנים שהובנו כמקוואות. אלה, כיוונו את החוקרים בחפירה הארכיאולוגית.
כעת, בחודש יולי האחרון, נחשפו שני המקוואות בחפירה, בניהולם של ד”ר יוחנן (ג’ון) זליגמן מרשות העתיקות; מנטס דאובאראס מארגון המורשת התרבותית הליטאית ופרופ’ ריצ’רד פרוינד מאוניברסיטת הרטפורד.
המתקנים שנמצאו מתוארכים לראשית המאה ה-20, ולהם קירות ורצפות מרוצפים, מדרגות המובילות אל בריכת המקווה וה’אוצר’ המשמש לאיסוף מים עבור המקווה, כדי להפוך אותו כשר לטהרה.
לדברי החוקרים, “תגליות אלה מוסיפות מימד חדש להבנת חיי היומיום של יהודי ווילנה, ובוודאי יספקו מוקד חדש להבנת המורשת התרבותית האבודה של הקהילה היהודית של וילנה”.
