במה ואיך שלושת היומונים החרדים צריכים לחקות את ‘הדרך’ של ש”ס?

1.

עיתון נולד, ושיהיה במזל טוב.

‘הדרך’ הוא שמו של הביטאון החדש של ש”ס, שימלא את מקומו של ‘יום ליום’, הממשיך לראות אור אך כבר אינו מייצג את המפלגה.

ובעוד בש”ס נציגי המפלגה ברחבי הארץ מגייסים מנויים לעיתון החדש, הרי שב’יום ליום’ מצאתי את המודעה הבאה: “לרגל שדרוג העיתון דרושים בחורים נמרצים מכל הארץ לגיוס מנויים”…

2.

מה שלכד את תשומת ליבי ב’יום ליום’ הוא הפרגון ליו”ר ש”ס אריה דרעי, למרות שהתנער מהם ופתח עיתון מתחרה.

“יו”ר ש”ס השר הרב אריה דרעי ממשיך במציאת פתרונות דיור לציבור החרדי”, פורסם בשער, כולל תמונה. בפנים, בעמוד 6, נוקדש חצי עמוד לידיעה.

אז נכון שכל הסיפור של הבנייה באשדוד לא ממש פשוט, ואף הגיע אל כתלי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אבל שאפו לנעמה עידן, המו”לית החדשה של ‘יום ליום’, על הפרגון.

3.

אני קוראת לשלושת היומונים החרדיים לאמץ את ‘הדרך’ של הדרך – יו”ר המפלגה צריך להיות זה שכותב את טור המערכת. אמור מעתה, השר יעקב ליצמן יתכבד ויכתוב את טור המערכת ב’המודיע’, יו”ר ועדת הכספים משה גפני את טור המערכת ב’יתד נאמן’, וסגן השר מאיר פרוש טור מערכת ב’המבשר’.

כמה יפה שיו”ר ש”ס הוא שמתכבד, בכבודו ובעצמו לכתוב את טור המערכת ב’הדרך’. ככה זה כשיש לך דרך ביד.

אז נכון שאני חולקת על השורה “לא ככל העיתונים – ‘הדרך’…יש לו מו”ל, מנכ”ל, עורכים וצוות כותבים, מבקרים ומגיהים כולם יראי השם אנשי תורה מובהקים מהעידית שבעידית של עולם התורה”. כשאתה כל כך הרבה שנים בפוליטיקה, אתה די שוכח מהו עולם התורה ומי הם בני התורה. הם אלה החובשים את ספסלי בית המדרש והכוללים, כבוד השר דרעי.

אבל זה, בקטנה.

העיקר ש”בו נבשר לעם על פעילויות התנועה, ראשיה ונציגיה, שלוחי דרבנן”.

4.

אבל מה שהכי אהבתי ב’הדרך’ הן המילים הבאות, פרי עטו של עיתונאי לשעבר, הכותב על “פרשן בגרוש או דרדק מקלדת”.

אשר מדינה, האם שכחת את הימים בהם היית גם אתה “פרשן” בשבועון הנכבד ‘בקהילה’?

“כל פרשן בגרוש או דרדק מקלדת מרשה לעצמו להגג על ‘דרכה של המפלגה’, לחבוט בה, לנתחה לנתחים, לחשב קיצין, לסקור סקרים, להמליך מלכים ולהוקיעם לעמוד הקלון”.

טוב, אני עוד זוכרת את הימים בהם עשית בדיוק את אותה מלאכה, גם בקבוצת ווטסאפ נכבדת (ערב בחירתו לרבנות של הראשל”צ הגר”ש עמאר). אבל למה לעסוק בקטנות. ברור שהצדק עמך וש”מאחורי מסע הציד הבלתי פוסק מסתתרת לא מעט קנאה”.

5.

אני עדיין מנסה למצוא את האיזון בין ‘הצב”י והצדק’ של צבי יעקובזון ב’בקהילה’, ל’מבחן בוזגלו’ של צבי יעקובזון ב’הדרך’.

כמה נוקבים ואמיתיים דבריו של צבי יעקובזון ‘בקהילה’: “כל מגמתי לחזק את גבולות הגזרה ולהזכיר לכולנו ואני בכלל שאין אנו ככל עיתון וכל כלי ביטוי… ועדיין לא הכול מותר. משהו, במחילה, או מישהו מלכתחילה, עוקר את הגבולות ומשיגם לכיוונים שלא שיערנו… חברים אנא מכם אל תחצו את הקווים. לא במקומונים, לא בשבועונים לא ביומונים ועל אחת כמה לא בכל אתר ואתר. לעיתים אתה קורא ידיעה שתכלית כתיבתה לנזק, ללא תועלת, שעניינה הלבנת פנים ושנאת חינם. הבה נחייב את עצמנו לשוב לאלתר לגבולות המותר”.

כמה מחזק. ערב ראש חודש אלול.

אבל אז אתה פותח את ‘הדרך’ ומוצא את הדברים הבאים, פרי עטו של צבי יעקובזון: “כדי להבין את החידה ששמה טוכפלד (-העיתונאי מתי טוכפלד מ’ישראל היום’. ש.ר.) צריך לרדת לנפשו. לדעת את הרשום על כיפתו ועל הסיכה בדש בגדו. יש לו השקפת עולם ברורה והוא נאמן לה. הוא מאמין שהרבי שליט”א כיום היה תומך במפלגה הכי ימנית ולא בש”ס.

“לטוכפלד זכות להימנות על כל חצר ומגזר שירצה, השאלה כמובן אם זה מותר גם ל’עיתונאי’ טוכפלד. במילים אחרות: הרי מותר לאיש עם אג’נדה ברורה להטיף במשיחיות לאותה אג’נדה בתפקידו המקצועי לכאורה. זו השאלה ואין בלתה”.

למתעניינים, המחאה הינה על הידיעה לפיה יש ‘מרד בש”ס’, ופרסום עוד אי אלו סקופים שכל עיתונאי היה מתהדר בהם. לא חלילה על קריאה ‘הצביעו לאלי ישי’, זו שלדברי הכתב (לא בדקתי, סומכת עליו שבדק) נעשתה ערב הבחירות. אז חבר, כפי שכתבת לעיל, אל תחצה את הקווים ואל תכתוב ידיעה שתכלית כתיבתה הלבנת פנים ושנאת חינם. “הבה נחייב את עצמנו לשוב לאלתר לגבולות המותר”.

צילום:Tomer Neuberg/Flash90

6.

‘יתד נאמן’ שומר במהלך כל החודשים האחרונים על לויאליות לראש הממשלה בנימין נתניהו, כמסורת המקובלת במפלגות החרדיות, לפיה כל עוד חברים בקואליציה לא יורים לתוך הנגמ”ש.

כפי שסוקר ב’בין השורות’, הפרשן הפוליטי של העיתון, אריה זיסמן, שב והסביר בכל טוריו מדוע בנימין נתניהו אינו קשור לפרשות הנחקרות בחדרי החקירות.

היה שבוע אחד בו הסתייג וכתב: “נתניהו מנסה לשדר רגיעה, אבל מתקשה להסתיר את המתח בו הוא נמצא. הוא מקפיד אמנם לומר שהפרשיות כלל לא קשורות אליו, אבל חושש שהם יחלחלו לציבור ובסופו של דבר הוא זה שיצטרך לשלם את המחיר. עד כה הצליח לצאת נקי מכל הפרשיות דבר המעיד על תמיכה ציבורית נרחבת וכן תמיכה בתוך מפלגתו. איש לא קורא לו להסיק מסקנות, כולם משוכנעים בחפותו ומפנים אצבע מאשימה כלפי התקשורת. זו הצלחתו”.

השבוע סיקר את הפגנת התמיכה בגני התערוכה. הפעם הוא אפילו לא ציין מילה על מתח. “נתניהו היה בהחלט במיטבו. הוא לא הפסיק לנופף לקהל עם תנועת הידיים לצדדים שהוא אוהב להשתמש בה כל אימת שהוא מקבל תשואות כדי להביע את הכרת תודתו לתומכיו”.

“הוא יודע להילחם בנחישות”, הוסיף זיסמן.

7.

רק לפני מספר שבועות סיקר ‘בין השורות’ את שער ‘חדשות משפחה’ שכותרתו הייתה: “ממשלה בצלילה”.

“הטבעת המשטרתית המתהדקת על נתניהו”, הופיעה עוד כותרת בשער. “הרושם שנתניהו מעניק לסביבתו הוא שגם אם הוא בטוח בחפותו הוא ממש איננו בטוח בתוצאה”, כתב ישראל יוסקוביץ.

כמה שבועות חלפו, והטון השתנה במאה ושמונים מעלות.

“אהבה שאינה תלויה בדבר. שמעון ברייטקופף מנסה לפצח את סוד הקסם של נתניהו שזוכה להערצה חרדית חסרת תקדים”, נכתב השבוע בשער. “הסקרים מצביעים על תמיכה מובהקת בנתניהו”, אמר השבוע ישראל יוסקוביץ לדוד ביטן בראיון קצר.

איך קרה הפליק-פלאק? אולי זה קשור להסבר הבא אותו מצאתי בטור ‘המזנון של בריטקופף: “הציבור החרדי אוהב את נתניהו. זו עובדה. כל כותב בעיתונות חרדית יודע אלו גלי ביקורת הוא נאלץ להדוף בשבוע שהוא מעז לכתוב בביקורתיות נגד ראש הממשלה או מפעלותיו. לא ברור מה יש ביהודי הזה שגרם לו להפוך למושא להערצה לבחורי ישיבות, אברכים, יושבי על מדין וחובשי כיפות שחורות בכלל… אין ספק שמדובר במדרש פליאה”.

ויהי לפלא.

צילום אילוסטרציה: המכללה החרדית ירושלים

8.

אני בהחלט מסכימה עם דברי הרב יעקב ב. פרידמן הקוטל בבקהילה את הלימודים באקדמיה, גם זו החרדית.

“הבעיה בלימוד באקדמיה.. היא שינוי הכיוון הישיבתי.. היא שער הכניסה לתרבות הכללית. לא מידרדרים שם רוחנית, אבל מגדירים שם מחדש את ה’חרדיות’. השפה שם – חילונית. ‘תארים’ מעניק ה’דיקן’, לא ראש הישיבה. קיימים שם ‘סמסטרים’ וחופשות. לא ‘זמן’ ו’בין הזמנים'”.

איפה בכל זאת הבעיה שלי? שאת הדברים הללו הייתי שמחה לשמוע מפי גדולי ישראל, לא מפי עיתונאים, גדולים בתורה ככל שיהיו, ובהחלט יש לי כבוד לרב יעקב ב.פרידמן.

עבודה בעיתון, איננה לימוד בישיבה, ודד-ליין אינו מושג ישיבתי. העבודה בעיתון היא דיעבד שבדיעבד, לא משאת נפשו של בן תורה. אם כבר מושגים, הרי ששבועון, מעניין ככל שיהיה, אינו כשר מלכתחילה על ידיי אף לא אחד מגדולי ישראל. זה בסדר לעבוד בעיתון, מי שנצרך לכך לפרנסתו וקיבל רשות מרבו עושה את שנדרש ממנו לעשות.

בדיוק באותה מידה בה נוהג נכון מי ששאל את רבו  והלה התיר לו ללמוד באקדמיה.

לימודי אברך באקדמיה אינם חלומה של (כמעט) אף אם חרדית, זהו כורח שנכפה עלינו בין שאר הדברים שנכפו עלינו בגלות הנוכחית.

אז נכון – “אתה רוצה בקרעפ הצרפתי שלך רק שוקולד לבן או גם פצפוצי מקופלת? – אלו שאלות שלא שמעו בעבר בכל צומת וסמטה בבני ברק וירושלים”, אבל האם זוהי בעיית הדור שלנו? בעבר, בכל צומת וסמטה בבני ברק וירושלים שמעו על “הלכתי לקנות בלונים לסיפולוקס”, על “גזוז” בבקבוק זכוכית, ועל שני “בפלה” על המשקל. אילו בעיות דורנו היו מסתכמות בקרעפ צרפתי, היינו זועקים בקול גדול ‘דיינו’…

ועדיין, כפי שאני נוהגת לומר לכתבי עיתונים שמתלוננים על היותם מסוקרים מידי שבוע ב’בין השורות’, וכמעט תמיד בביקורת: רק כשהטור שלכם מעניין, אני קוראת אותו.

אז הטור “בין ‘סמסטר’ ל’זמן’ היה מוגדר השבוע כ”מרתק”. בהחלט.

9.

תמהיל, רבותי. תמהיל, זהו שם המשחק.

אני אוחזת בידי את שני המגזינים – ‘משפחה’ ו’בקהילה’. לכאורה, משחק לא שווה כוחות. 80 עמודי בקהילה לעומת 180 של משפחה.

ומה בכל זאת גרם לי להתעניין יותר בתוכן של בקהילה? התמהיל.

חופש, ימי בין הזמנים, שמש, אנשים מחפשים הכול חוץ מכתבות כבדות. אז נכון שחשוב מאד לזכור את האדמו”ר רבי אהרן מבעלזא זצ”ל (גילוי נאות: הורי סבתי ע”ה היו חסידי בעלזא, שהתגוררו בעיירה ליד בעלזא, ולסבי הליטאי הגאון רבי שלום גלאי זצ”ל, תלמידו של החפץ חיים בישיבת ‘ראדין’ היה סיפור ניסי מופלא מרבי אהרן מבעלזא) ואת היארצייט 60 לפטירתו, אבל תמהיל קייצי קליל מצאתי במגזין בקהילה.

כתבה כמו ‘רוכבים השניים’, המתארת רכיבה על סוסים (בתקווה שמאחורי כתבה זו לא מסתתרים שיקולי פרסום לחוות הסוסים) של צמד הכתבים מרדכי וינשטוק וישראל גרובייס, היא כתבה המתאימה לעיתון בין הזמנים.

כך גם הפאנלים עם מומחי הקעמפים הוותיקים שערך יצחק פלדמן (שוב גילוי נאות: אחיין), כשהוא מקפיד לכלול בצידי העמודים תיאורים קלילים ומרעננים של סוגי בחורים שונים ומשונים, היא כתבת קיץ קלאסית.

ולא, לא מצאתי מקבילה לסוג כזה של כתבות ב’משפחה’.

10.

והערה קצרה לסיום: עזרו ל’בקהילה’ למצוא את שמו של הצלם שתמונותיו מפארות את כתבתו של יצחק הלוי, “אדמת ירושלים רועדת”.

סימני שאלה החליפו את שם הכתב במקור. למוצא הישר יוענק צל”ש מאת מערכת העיתון.